החתיך שנכנס בדלת יום חמישי, לא דמה לילד שיצא מהבית ביום שלישי בדרך ללשכת הגיוס. המדים שהוא לבש עשה אותו אחר. גבוה יותר. מרשים יותר. מדים זה לא רק הצבע של החקי, זה מחולל אישיות. נראה לי שאני שבויה בתפיסה המצ'ואיסטית שהמדים עושים אותך יותר גבר.מרגיז.

איך שהגיע, זרק את ערימת התיקים, לקח את המפתחות ויצא לעשות סיבוב אצל החברה. "מה עם הכביסה?" שאלתי "תכף" ענה לי ונעלם מאחורי הדלת. אני, אחרי הטענות שלו שאני לא עומדת בקצב הרצוי של הכביסה, עמדתי מוכנה לערימות שתכף ינחתו עלי בדרך עוד התאמנתי במלאכת הגיהוץ. תכף? לקח זמן עד שהתפנה לפרק את התיקים ולמיין מה הולך לכביסה ומה לא.

עבר עלינו סוף שבוע נעים במיוחד: היה זמן לכל דבר, זמן למשפחה, לחברה, לחברים.השפה בבית השתנתה. המון מושגים חדשים. נפרדנו בשמחה ביום ראשון בבוקר בלי לצפות את הסערה שתבוא אחרי .

מי ידע מה זו שביזות יום א'? בחיי שלא ידעתי עד שהגיע יום א' שאחרי השבת הראשונה ונתקלתי בזה באופן אישי. קצת אחרי החזרה משבת, השתנתה המנגינה. מהדרך התחילו הסמסים. אולי האסימונים אצלו בראש התחילו ליפול: מישהו אחר שולט על הזמן שלו, אי אפשר לדבר עם החברה מתי שמתחשק לו, סוף השבוע זה בדיוק השעות שהוקצו ולא דקה אחת יותר, אי אפשר לישון כמה שרוצים, על כל דבר חריג צריך לבקש אישור..

הקשר שלנו מוגבל. הוא מתנהל בשיחות טלפון בשעת לילה מאוחרת (אחרי 11)  ובסמסים. הכל קצר ומתומצת. מהמעט שהוא אומר לי אני צריכה להבין הרבה. הקול שלו נשמע בטלפון אחר. הוא היה עצוב. שמעתי אותו בוכה. ניסיתי לעודד, אבל כל מילת עידוד שאמרתי עצבנה אותו יותר. הסמסים היו קשים. הוא לא רצה מילות מוטיבציה מכל סוג שהוא וגם שלא אגיד את המשפטים הרגילים בנוסח: "אני מאמינה בך". היה לי קשה להקשיב לו.  הלב שלי יצא אליו. זה קשה.

אני מתחילה להכיר במגבלות שלי כאמא. אם חשבתי פעם שאני תמיד אהיה לו הכתובת ובכל דבר אוכל לעזור – עכשיו זה ממש לא זה. אני לא יודעת איפה הוא, אני לא יודעת למי פונים, אני לא בטוחה שכדאי שאני אתערב, מהמעט שהוא אומר לי, האם אני קוראת אותו נכון? לא יודעת. אני צריכה להתרגל לקשר הזה. לבטא את עצמי בקצרה, לצמצם את עצמי ל-5 דקות שיחה בערב, כשאני כבר ממש עייפה, לשדר לו המון אופטימיות ולהגיד כל מיני משפטים שאני לא בטוחה שאני מתכוונת אליהם לתמוך בו כל הזמן ולעודד. השבוע היו לנו כמה סיטואציות ממש לא פשוטות. 

אמצע השבוע ואני ממש עייפה. אני דואגת. חברה שלי אמרה לי שרואים שאני מוטרדת. עבר רק שבוע. שבוע מתוך השלוש שנים....החלטתי להסתכל על כל שבוע בנפרד. כל שבוע שהוא יחזיק מעמד שם זה יהיה בשבילו הישג עצום.

זו גם דרך בשבילי להסתכל על הדברים. כל שבוע בנפרד. מהזוית הזו – זה נראה הרבה יותר טוב.