חודש עבר. נדמה כאילו חלפו יובלות מאז התגייס.
הייתי רוצה לכתוב שהכל טוב. אבל אני לא יכולה.
חשבתי שאני מוכנה, חשבתי שזה יהיה פשוט. שנתמודד, שדברים יפתרו 'עם הזמן'. שהוא יתרגל. שיסתגל.
לא ידעתי כמה אני טועה. ההסתגלות מורכבת משחשבתי. הזמן עובר ודברים משתנים לאט. מאד לאט. יש הרבה קושי.
הוא כבר לא רוצה להיות קרבי. אותי זה מפתיע שהרי היו לו כל מיני הצעות לשירות אחר לפני הגיוס שהוא דחה. הוא ניהל מלחמות עם כל העולם על מנת להיות קרבי. אני לא מבינה מה חולל בו את המהפך הזה. מבחינתו הכל הפיך. אם הוא רצה קודם וכעת כבר לא – אז אפשר להתחרט. כאילו מדובר במשחק. הוא פונה אלינו כדי שנעזור ואנחנו אומרים לו שכעת ידנו קצרה. עכשיו זה "אתה והצבא". עכשיו זה אנחנו והוא. אנחנו אומרים שיתן לעצמו פרק זמן לבחון את הדברים ואולי זה בסוף יסתדר. הוא החליט וזהו. הוא לא רוצה להיות שם. אסור להגיד שום דבר שהוא "בשבחי הצבא".
מהרגע שהחליט שהוא לא רוצה להיות שם – זה השפיע על ההתנהגות שלו. הוא כל הזמן מתלונן. הוא לא מרגיש טוב. אני חושבת על המפקדים שלו. לא קל להם להתמודד עם זה.
השבועות מתחלקים אצלנו לשני חלקים. במוצאי שבת שלפני החזרה לבסיס מצב הרוח שלו משתנה לרעה. הוא אורז ומקטר. בבוקר הוא יוצא לדרך בחוסר חשק מופגן. בשעה שתיים של יום ראשון מתחילים הסמסים והטלפונים עד יום שלישי, כשמתקרבת היציאה הבאה –משתרר שקט פתאומי והכל נרגע. ביום שישי הוא מגיע במצב רוח טוב, כמעט לא רואים אותו בבית. עד זמן האריזה במוצאי שבת..
בתוך כל הקיטורים והטענות, אני מתרשמת שהאוכל בסדר, החבר'ה בסדר, החדרים בסדר, יש מים חמים, שעות השינה בסדר, האימונים עד עכשיו לא קשים מדי, המפקדים חלקם בסדר. היציאות בסדר.
אז מה לא בסדר?
הקצב שבו הדברים מתנהלים, למשל אם בקשת לראות רופא, זה יכול לקחת יומיים-שלושה, בחלק מהמקומות אין קליטה של הטלפונים הסלולריים.
אני כבר לא בטוחה מה התפקיד שלנו. בינתיים צמצמתי את עצמי להקשבה. אני שומעת ומקשיבה ועוקבת אחרי הדברים. ה"ותיקים" שבהורים אומרים לי שבסוף זה יסתדר. אני מקווה.