אני לא זקוקה ליום השואה כדי לזכור. גדלתי בבית שבו היא היתה חלק בלתי נפרד ממנו. אבי מעולם לא דיבר על כך אבל אני מכירה היטב את התחושות הנלוות ליום הזה. ובכל זאת, גם עבורי מדובר ביום אחר. ביום זה תוקפת אותי עצבות שלא מרפה. זו עצבות אחרת. עצבות של יום השואה.

כילדה אני זוכרת את עצמי עוסקת בצורה כמעט אובססיבית בניסיון להבין. קראתי המון ובכל זאת לא הבנתי.

לא הצלחתי להבין את הרוע הזה. את הבנאליות שלו. ועד היום אני לא מצליחה להבין

השואה משכה אותי תמיד. כשאני נוסעת לחו"ל, אני אף פעם לא מוותרת על ביקור במחנות הריכוז, במחנות ההשמדה ובמקומות שבהם חיו היהודים ושם נפסקו חייהם. הייתי במצעד החיים. כל ביקור שם מעורב בסערת נפש. הכל טעון. אני רוצה לדעת.

אבא שלי לא דיבר על זה אף פעם. מעולם לא שמעתי את הסיפור שלו מפיו. את מה ששמעתי סיפרה לי אמא שלי. אף פעם לא שאלתי אותו מה עבר עליו, מה הוא חווה, איך הרגיש כשנודע לו שכל משפחתו נמחקה לגמרי. איך זה לחיות לבד בעולם בלי מישהו קרוב אליך.

אבא שלי נפטר לפני יותר מעשרים שנה. עכשיו גם אמא שלי איננה ואין מי שיספר את הסיפור שלהם. אני מרגישה שעכשיו זה התפקיד שלי. ואני

פה כל שנה כדי לספר שוב ושוב ושוב