הסמס מהבהב אלי באמצע השיחה. אני מרוכזת כולי בנושא שבו אנחנו עוסקים. בזויית העין אני מציצה ורואה שזה ממנו, אני מתנצלת ופותחת את ההודעה. "כל כך רע לי פה, אני כבר לא יכול יותר" אני קוראת ומחסירה פעימה. בבוקר כשנפרדנו הוא היה במצב רוח טוב. מה קרה מאז? מה זה יכול להיות? מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש. כל מיני תסריטים. אני שולחת סמס לברר מה בדיוק קרה. הוא לא עונה. אני חוזרת למה שהייתי עסוקה בו קודם. האמת היא שאני לא כל כך מצליחה. אני פחות מרוכזת. המבט שלי כל הזמן פוזל לעבר המסך. אני שולחת את ההודעה שוב. אין תשובה. אני מנסה להתקשר. אין מענה.

תחושת חוסר השקט משתלטת עלי. "אז איפה היינו?" אני שואלת את המנהל שיושב מולי. המחשבות שלי מפוצלות. בראש יש לי סערה. "קרה משהו?"הוא שואל אותי. "אני לא יודעת, אבל בוא נחזור לעבוד" אנחנו עובדים אבל תחושת המועקה לא עוזבת אותי. אני שותקת והטלפון שותק. בערב כשאנחנו מדברים סוף סוף אני שואלת אותו מה קרה בצהרים. "למה את מתכוונת?" הוא שואל "לסמס ששלחתי לי" אני מתנסחת בזהירות. "אה, לזה.. שום דבר מיוחד. רבתי עם המפקד שלי" אני לא מצליחה להבין מה היה שם שהצדיק את הניסוח הסמסי הזה אבל הוא כבר בנושא הבא.

בהתחלה כשהתגייס חשבתי שהטלפונים הניידים הם המצאת המאה, בגלל היכולת להיות בקשר כשצריך ולהתעדכן בקורה איתו. אמנם זה לא יהיה חופשי כמו קודם אבל המעט שהתאפשר היה לי בסדר. לא שאלתי את עצמי של מי הצורך הזה, אבל זה אבל אני מניחה ששלי בעיקר ולכן עודדתי אוו לזה. רציתי לדעת מה קורה איתו, איך הוא מסתדר, מתאקלם, לגונן. אני אמא שלו, לא? והוא הלך עם זה.

רציתי לעזור לו לפתור בעיות, ליעץ. כאילו מה זה משנה אם הוא בצבא? כמעט מבלי יכולת להפעיל שיקול דעת, הרגשתי שאני נשאבת לתוך סיטואציה שיצאה משליטה. כל תחילת שבוע, היה לנו סיפור סמסים ואני הייתי נדרכת כמו קפיץ. זה היה מתחיל ביום ראשון אחרי השעה 14:00 וממשיך לתוך השבוע. כבר לא ידעתי איך עוצרים את זה. בשלב כלשהו הפסקתי להתרגש, הייתי עונה כדי לצאת ידי חובה ואח"כ הפסקתי לענות...   

שמתי לב שהקשר הזה חרג מיחסים של דיווח והתעדכנות. כל פעם שהיה לו קשה קצת הוא סימס להתלונן. לא פעם ההודעות ששלח השאירו אותי חסרת נשימה חסרת מנוחה ודואגת מאד במשך שעות ארוכות, ועם יותר שאלות מתשובות.

השבוע הזה הפתיעה אותנו דממת אלחוט. טלפונים הניידים נלקחו מהם בגלל שהם יצאו לשבוע שדאות.

בלי הודעה מוקדמת ובלי שאוכל להתכונן לכך השתרר פה שקט מוזר. שקט שקט מדי. הטלפון לא צלצל. אף סמס במשך ימים. ליתר בטחון הייתי לוקחת איתי את הטלפון איתי למיטה אולי הוא יצלצל בלילה. והוא לא צלצל אף פעם. אחרי היום השני השקט התחיל למצוא חן בעיני. הוא השרה עלי תחושת נינוחות נעימה. ביום השלישי כבר לא חשבתי על זה שהוא צריך לצלצל. עכשיו אני חושבת איך אני מחזירה לעצמי את השליטה על השקט הזה ולא נכנסת איתו שוב למעגל הזה שבו הוא לוחץ על כפתור ה- SEND  ואני ישר קופצת.