בבוקר התברר שיריב לא יבוא. נתפס לו הגב. "הפעם זה רציני" דיווחה זוגתו תמי וכדי לשכנע במידת הרצינות היא ספרה שאת שלושת הלילות האחרונים הוא העביר בשינה על קרש בתקווה שזה יגרום לגב להתיישר. אני לא יודעת אם זה עזר אבל למסלול הוא לא בא. מה שכן, זה היה מפתיע.

לכאורה זה לא אמור להיות מפתיע ובטח לא משהו לכתוב עליו. החוזה בינינו פתוח לגמרי, אנשים באים לפי מה שמתאים להם. כאילו הכל פתוח ובכל זאת לא ממש. כדי שהדבר הזה יוסיף ויתקיים ולא יהיה מופע חד פעמי, אנחנו תלויים במידת במחויבות להשתתף שכל אחר מאיתנו לקח על עצמו. נוצרה איזו קביעות.

ועם הזמן נוצר גם הרגל. נוצרה ציפייה שהולכת אתך מקטע לקטע והיא מתפתחת יחד עם ההליכה. והיא הופכת את ההליכה לאוסף של חבלים שאנחנו אוספים ממסלול למסלול והם מצטרפים לחבל אחד ארוך... סוף כל קטע נדמה ל'קשר' בחבל שאנחנו כורכים אותו סביבנו, ובקטע הבא נשוב ונתיר אותו ונחבר אליו את הקטע הבא. זה סיפור בהמשכים. הקשר הזה מורכב מכל מיני דברים קטנים: מהציפייה להיפגש שוב עם האנשים, מקטעי התרבות שמישהו מביא בכל פעם, מהשיחות שפתחנו בהן ולא השלמנו אותן. חלקן נמשך אחר כך במייל וחלקן מחכה לפעם הבאה שניפגש, משאלות שנשארו פתוחות, מההיכרויות שהולכות ומעמיקות, יש כבר הרגלים, נוצרת קביעות וכל שינוי – מפתיע. ומהמקום הזה כשתמי אמרה לי שיריב לא יבוא זה הפתיע אותי.

לפעמים יכולים לצוץ דברים שהם מעל למחויבות לקבוצה. זו המחויבות לעצמנו.

כשהלכנו בדרך, לא פעם אמרנו לעצמנו: "מעניין מה יריב היה אומר על זה".באחת ההפסקות צלצלנו אליו לשתף אותו בחוויות שעוברות עלינו ולהתעניין בשלומו הוא מיד שאל על מה אני אכתוב הפעם. כאילו שאם הוא לא בא אז לא יהיה לי על מה לכתוב. נראה שהוא אוהב את זה שאני מזכירה אותו כאן.

אנשים יכולים להיות חסרים אבל הם ממשיכים להיות נוכחים.
המשפט הזה כל כך מתאים ליום הזיכרון שמתדפק בפתח.

אחד הדברים שאני מתפעלת מהם בהליכה בשביל הוא מהידע שיש לאנשים בכל מה שקשור בצמחים ובשמות. משפחת המצליבים. מי זו המשפחה הזו? מי מכיר אותם? בטח שפעם הכרתי אבל שכחתי ותכף עולים אצלי הרהורים נוגים על מר בסן המורה שלי לביולוגיה בבית הספר, בולגרי נחמד ונעים הליכות. מרוב שהוא היה כזה מנומס, לא היה נעים להתחצף אליו. איך, איך אפשר להגיד לאיש כזה שהשיעורים שלו משעממים. מה נשאר זה לספור בשקט את הדקות לסוף השיעור.. כל זה עד ששהייתה לי אפשרות בחירה ומילטתי את עצמי לנצח מן השיעמום הזה. איזה ספרים משעממים היו אז.. התוצאה היא שאני לעולם לא אהיה  מסוגלת לשלוף את השם "דבורנית פרפרית" או "רימונית משולהבת" ממש כשאני עומדת מול צמח הזה שצץ לו לפתע בצידי השביל. אני, כל מה שאני רואה זה פרח קטן שבעין בלתי מזויינת בקושי רואים אותו, ואת כולם עומדים מסביבו ומתפעלים ומנתחים את....את מה בדיוק?

אני מעריצה את אלה שיודעים ונהנית מהידע שלהם בטיול. מי יודע, אולי אלמד משהו גם...

וככה זכיתי להכיר בקטע האחרון שעל הכרמל (מנחל יגור לבית אורן) את הדבר הזעיר הזה שנקרא 'רימונית הלוטם'. אח, איזה שם..הוא כל כך קטן שסביר להניח שאם הייתי עוברת שם לבד, לא הייתי שמה לב אליו. אבל היו מי שראו. הקטן הזה יש לו נוכחות והוא יודע לתבוע את תשומת הלב שלו בדרך מאד מתוחכמת, בצבעי האדום ולבן הבוהקים למרחקים. וכשמתסכלים רואים שהוא תופעה מוזרה. אין לו בכלל עלים. נראה שאין לו צורך בעלים כי הוא לא ממש צמח אלא טפיל שחי על שורשיו של פרח הלוטם שלצורך העניין, הפך להיות הפרייר התורן, זה שמאפשר לו את החיים הטובים האלה.