אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. סלט הפירות השנתי. צריך לחתוך הכל ביד. את המג'ימיקס נתתי כבר לילד כבר מזמן. הוא שאל אם אני משתמשת ואמרתי שלא כלכך אז הוא שאל אם הוא יכול לקחת ואני אמרתי "בטח" עכשיו יש לי יותר מקום פנוי על השיש. חסר לי משהו עם צבע קצת יותר מסעיר. אולי תותים. קראתי באחד המקומות שתות שדה הוא ספוג של מזיקים והדברות ולכן מזיק מאוד. אני מתלבטת.

עצמאות זה הפיקניק השנתי על הדשא. תמיד אצל אותה משפחה, תמיד באותו סגנון, השולחן נראה כל כך טוב עם הערבוב הזה של המטעמים שכל אחד מביא, הריח של הבשר על המנגל, הרבה יין, הרבה בדיחות וצחוק. בסוף הארוחה יש גם תרבות. כמה ימים לפני מקבלים במייל את המשימה להפעם ומתכוננים.

הצבע של הסלט מעסיק אותי. גווני הצהוב דומים מדי. האשכולית האדומה היא לא מספיק אדומה וגם הירוק של הקיווי מבקש איזה צבע אחר להתמודד מולו. אולי אוסיף גזר מגורד? אני מתחילה לחתוך. בפירות מיובשים יש כל מיני צבעים שמושכים את העין, אולי אלך על הכיוון הזה..

המפגש הזה כבר נהפך למסורת. כולם עושים להם מסורת. גם לחיילצ'יק וחבריו יש התכנסות שנתית על שפת הים שהתחילה עוד בתקופת הבצפר. זה תמיד אותו מקום, בלילה הוא נראה מיוחד בבוקר מתברר שהכל חול ושאריות זבל שלא נאספו. אבל למי איכפת? העיקר ההתכנסות. בדרך הביתה מהצבא הם מארגנים הכל. פעם אני הייתי מסיעה אותם עכשיו הם נוסעים לבד. נראה שזה עושה להם בדיוק מה שזה עושה לנו. תחושה של חמימות, של שייכות. של משהו משותף, שיש בו פשטות, שנותן הרגשה טובה. הרגשה של שייכות למשהו מוכר. ביחד.

החלטתי להוסיף פומלה. גם הצבע שלה דהוי משהו. מה יש לפירות האלה? בסוף מסתבר שהכתום של התפוז הוא הכי חזק. אני חושבת על הפער שיש בין התפיסה שלי את הפירות בדמיון כבעלי צבע עז ונוכחות לבין ההופעה שלהם במציאות.. אולי זה בגלל שבמקרה הזה מתערבבים להם הטעם והמראה וביחד הם יוצרים משהו שאין לו קשר למציאות. מעניין...

אני לא יודעת אם להם יש תרבות. לנו יש. כל שנה סביב נושא אחר. השנה בנושא "הזמר העברי" צריך למצוא שיר עברי שאני אוהבת, לשלוח אותו מראש כדי שידפיסו שירון. וכשניפגש, חוץ מזה שנשיר צריך גם לספר על הבחירה. טוב.. לכי תבחרי שיר. זו נראית משימה כל כך פשוטה אבל היא כל כך לא. אני אוהבת כל כך הרבה שירים וצריך לבחור רק אחד. מאז שהגיעה המשימה כל יום בחרתי שיר אחר. כל יום התאהבתי מחדש. בסוף זו היתה בחירה של הרגע. בדרך הביתה באוטו שמעתי את "שיר מולדת" של אפרים שמיר הוא נשמע לי כל כך ארצישראלי וגם בגלל מי שחיבר אותו. את עלי מוהר אני אוהבת במיוחד. יש לו טקסים נהדרים, וחוצמזה שהוא אהב את תלאביב שעכשיו חוגגים מאה להיווסדה. אהבתי את הצרוף הזה.

המרקם הצבעוני של הקערה המתמלאת נעשה מעניין ואני אפילו מתחילה לחבב את התוצאה הסופית. יש משהו בסולם הצבעים הצהוב-ירוק דהוי הזה. נוצרת הרמוניה נעימה בצבעים האלה שבהם אף אחד לא משתלט ממש. ככה זה גם בטעם. אף אחד לא משתלט ממש, הטעם המתוק מריר הוא כל כך מעודן. תענוג.

הלכתי לקרוא על עלי מוהר ועל שיר מולדת. למדתי ש"שיעור מולדת" היה במקור שיר בפולנית שכתב אפרים שמיר ושאיתו התקבל ללהקת הנח"ל. כשהוחלט לשיר אותו במסגרת להקת "כוורת", נתן לו עלי מוהר מילים בעברית שלא קשורות באופן מובהק לשיר המקורי. השיר של מוהר עוסק בתמונה שנתלתה בחדר האוכל בבית הספר א.ד.גורדון, שם למד בילדותו ובה נראה איכר חורש את אדמתו ובכך מעצים את מיתוס הישראלי החדש שהיה נפוץ בתחילת שנותיה של המדינה. באופן מפתיע גם השיר המקורי בפולנית של שמיר עסק בגעגועים לילדותו.
וש"שיעור מולדת" הוא בעצם שיר מחאה שעוסק ניפוץ מיתוסים "כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו שהיתה יפה", כלומר אז היה טוב והיום לא.

אני מודה שבשבילי, בתוך תוכי, זה לא הספיק. הייתי זקוקה למשהו עם נוכחות. הוספתי חמוציות. הצבע האדום הבוהק שלהן הוסיף רוח חדשה ומרעננת לקערת סלט הפירות שקודם נראתה לי משמימה משהו... עכשיו אני מרוצה.

עצמאות שמח J