ב-5:40 התעוררתי מופתעת לקול טיפות הגשם שנופלות על הפרגולה. הגשם הוא הדבר האחרון שחשבתי עליו אתמול.
הוא נשאר שבת. פעם שניה מאז שהתגייס. בפעם הקודמת לא כל כך הרגשנו את זה. היה פסח. הבית היה מלא אורחים.
הפעם זה אחרת. הוא שם ואנחנו פה.

כשהוא בבית אני די מכרכרת סביבו: מתי תרצה לאכול, מתי אתה חוזר, רוצה קפה?  כל הזמן רעש, מוסיקה מהמחשב, הטלוויזיה עובדת, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל, גם של הבית וגם הנייד. מכונת הכביסה ברקע. הכלבה כל הזמן נובחת. חברים באים והולכים. עוגות, קולה, הכיור מתמלא בכוסות קפה. מעשנים בחוץ. תשאירו לי את האוטו. מתי צריך להסיע אותך? יש לנו גם זמן כוס קפה משלנו. אני משקיעה באוכל בדרך כלל יש לו חברים שמצטרפים.

הבוקר עובר בנחת. אין הסעות לרכבת. לא צריך להשאיר את האוטו. אפשר לאכול את ארוחת הערב בצהרים. אפשר להסתפק במשהו דל הכנה..

בינתיים הוא לא צלצל.

שקט. שקט מדי. אני קצת לא מסתדרת עם השקט הזה. בטח אפשר ליהנות ממנו. אני צריכה ללמוד איך.

עכשיו אני יכולה להתפנות לסערות אחרות.