כשהוא הוציא את ההזמנה מהכיס, נראה היה הדבר כמופרך מיסודו או כטעות לא הגיונית. זאת משום שעל דף מנומר שנראה כמו איזו כומתה צבאית הופיעו אותיות שנכתבו ב"טוש" אדום  ואשר הזמינו אותנו ל"יום הורים בפארק עפולה" של לוחמי החטיבה שלו.

כמה פעמים הוא שאל אם נבוא ואני אמרתי שאין מצב שלא נבוא וגם הבטחתי שנביא את חברה שלו.

זה נראה לי קצת לא מסתדר הגיונית שצבא ההגנה לישראל מקיים אירוע המוכר לנו מימי בית-הספר, אז התייצבנו בפני המחנכת לשמוע חוות-דעת אודות הישגי הילד ומעלליו בסמסטר הראשון.

צריך להודות על האמת: השימוש בטרמינולוגיה הזו במסגרת צבאית, עורר אצלי קצת הסתייגות. הלו, זה צבא, מה פתאום "יום הורים" בצבא?

אולי זה בגלל שגם אני חושבת בצורה מקובעת ורגילה לראות את יום ההורים כשייך בלעדית לתחום בית הספר במקום לראות בזה משה חיובי שהצבא אימץ לעצמו. ואולי בגלל שימי ההורים, ברובם, לא זכורים לי כחוויה מלבבת במיוחד.. בימים האלה בדרך כלל הייתי מגלה נפלאות על התכשיט שגדל אצלי בבית.

אבל כשראיתי שהוא רוצה שנבוא, החלטתי לא לפצוח במחאה קולנית. ואחרי שהוא שאל כמה פעמים אם נבוא. אמרתי לו שבטוח נבוא. לא חשוב שזה מצריך לקחת חצי יום חופש ולנסוע חצי מדינה ועוד ביום חמישי - יום ידוע לשמצה בפקקים שלו. שהרי אם הוא ביקש... אז זה בטח חשוב לו.

וככה התייצבנו לנו אחר צהרים אחד בפארק אחד בואכה עפולה. הטירונים לא היו שם. אף אחד לא ידע היכן הם. קודם הסתובבנו לנו בין כלי נשק ומכשירי קשר שראיתי כאלה בסרטי פעולה ובכלל לא דמו למ"ק הענקי הזה של פעם, וכל מיני כלי רכב שלא רואים בכבישי הארץ וכלי משחית אחרים שממש לא התלהבתי מהם ואמצעי הסוואה. (הלו, זה יום עצמאות..?) והיה גם כיבוד: ארטיקים, תפוחי-עץ, ערגליות ולחמניות עם נקניקיה. לא אכלתי. אחרי שכבר יצאה לנו הנשמה מלהסתובב וכל הזמן שאלנו איפה הטירונים, ואף אחד לא ידע להגיד לנו איפה הם, אמרו לנו ללכת לשמוע את דברי מפקד בסיס הטירונים. אני לא זוכרת מה הוא אמר כי היה קר. למה לא אמרו לנו להצטייד בלבוש חם?

אחרי השיחה איתו הלכנו לפגישה אישית עם המפ"א ועם הסגל של הגדוד שלו. אמרו לנו  שהם כרגע בדרך מהבסיס. נחכה.

המפ"א, נראה קצת צעיר, כל כולו התנהלות קרבית אוחז בנשק שלו ומדבר. קצב הדיבור חתוך וקצבי, מלא קיצורים כמו שמדברים בצבא. הציג את עצמו, הציג את סגל הפלוגה: את המ"מ, המ"כ, החופ"ל, הרס"פ, והסרס"פ, ובקצב חתוך עבר לדבר על התכנית בשבועות הקרובים, טקס השבעה, ה'יחס', הציוד, שעות שינה  ועוד פרטים שאמהות אוהבות לשמוע.

אח"כ כך היה זמן לדבר איתו באופן אישי. הוא הקשיב. נתן לנו את מספר הטלפון שלו ואמר שנהיה איתו בקשר '24 שעות ביממה'.. דברנו גם עם המ"מ והמפקד המ"כ. מסתבר שגם הם רצו לדבר איתנו.. עברה שמועה שהטירונים הגיעו אבל לא היה ברור היכן הם נמצאים. היה כבר קר מאד.

בדרך חזרה לאמפיתיאטרון שמענו צעקות. משהו כמו הסתערות. מפתח הכניסה הם נכנסו בריצה, צועקים משהו לא מפוענח וקופצים. אחרי שבוע שדאות הם נראו די מאושרים..

היה כבר חושך כשהוקרן בפנינו סרטון קצר שתיאר משהו מחיי השגרה שלהם. אולי זה "אימון פרט": מרוחים בצבעי הסוואה, חמושים מכף רגל עד ראש, עמוסים ציוד צבאי וקסדות, זוחלים על הקרקע, יורים מכלי הנשק במטרות שבמרחק, תרגילי הגנה, הסתערות לעבר מטרות. רחוק מאד מאורח החיים שהוא ידע עד לפני חודשיים.

לא כל כך התלהבתי ממה שראיתי. יותר טוב שאשתוק.

אבל אני חייבת להודות שאני רואה איך הילד הזה, "ילד מזגן" כמו שאמר לי מישהו השבוע, עובר מול העיניים שלי טרנספורמציה מדהימה. הוא אמנם לא מפסיק לקטר אבל בינות הקיטורים אני מגלה סימנים של שינוי. שינויים לטובה. יכולת גופנית שמשתפרת, התמודדות עם בעיות בכוחות עצמו, בלי 'אמא תעשי לי', עמידה בלוח זמנים, יכולת התארגנות, ההתחברות שלו עם אנשים חדשים ("החדר שלנו הכי טוב"). דברים שהוא מספר לי עליהם בהנאה.

הסוף היה הכי טוב. הוא נפרד מהחברים שלו ונסענו הביתה. בדרך שמענו חוויות משבוע השדאות. המילה 'קוצים' שחזרה על עצמה לפחות פעמיים בכל משפט, בסיפור שלו דווקא נשמעה בסדר. נראה שקוצים הם לפעמים ...

ולמרות שהיה קר ולא היו לנו מספיק סוודרים להתחמם וגם היו פקקים בדרך, הרגשנו שהיה שווה לבוא.