יום שישי. בשעה 16:00 הוא נכנס בדלת שולף מהתיק מסמך מקרטון מקופל ומגיש לי אותו. אני פותחת "תעודת הצטיינות" היה כתוב שם לטוראי על "היותך מצטיין פלוגתי בשבוע הקליעה". הסתכלתי שוב על הנייר שהחזקתי ביד. זה השם שלו שהתנוסס שם. מצטיין? הוא? בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהוא הצטיין במלאכת הקליעה. אחר כך הבנתי שזה מעבר לתוצאות במטווח. זה על כל מה שעשה במהלך השבוע ההוא, השבוע שהתחיל בסמס "הערב אנחנו יוצאים למסע ולא בא לי לצאת לזה בכלל".

אמרתי לעצמי שאני בטוח מפספסת פה משהו. בשבוע הזה היה נתק. הוא לא התקשר. מבול הסמסים פסק. אני הגבתי לנתק הזה בדומה למה שהיא איתו בעבר וחשבתי לתומי שהוא לא מסמס כי נמאס לו מזה שאנחנו לא 'איתו'.. תוך כדי מה שלומך ואיך היה השבוע הסתבר לי שזה היה מסיבה הרבה יותר פשוטה: כל השבוע הוא היה בשדה ובשדה אין טלפונים. לזה נוספו עוד פרטים שאותם לא ידעתי. התוצאה של כל זה היתה שינוי של 180 מעלות בין מה שהיה עד כה למה שהיה בשבוע הזה. הילד שחזר הביתה ביום שישי האחרון, אחרי שחיכה עם חבר שקיבל עונש של "שעה ביציאה" – היה ילד אחר.

איך שנכנס אמר לי שנגמר לו הגלח"צ. גלח"צ, מה זה לעזאזל גלח"צ. הניסיונות שלי לפצח את הראשי תיבות האלה העלו חרס. "טוב, אז מה הפירוש של כתב החידה הזה?"  אני שואלת אותו והוא במבט מסתלבט מסתכל עלי כאומר לי מה, את לא יודעת? "גלח"צ זה גילוח צחצוח". "אז כשאתה אומר לי שנגמר לך הגלח"צ למה בדיוק אתה מתכוון..?" אני שואלת "למשחת נעליים" אמר לי בחיוך גדול, לקח את המפתחות ונעלם.

אין מספיק מילים לתאר את הכביסה שהוא הוציא מהתיק. "את חייבת לראות את זה" הוא עושה לי סיור מקצועי בבגדי ב' ומצביע בגאווה על הכתמים: "אלה כתמי שמנ"ש וזה מהמנות קרב וזה מהבוץ שזחלנו בו ויש גם קוצים. תזהרי" על המקום קבלתי החלטה להפריד את הדבר הזה מהכביסה הביתית.

איך, איך לפני קצת יותר משבוע אמרנו לעצמנו שהצלחנו לעבור עוד יום ועכשיו באה התעודה הזו להגיד שממש מתחת לאף שלנו מתרחש משהו אחר, בלי שבכלל שמנו לב...

בערב כשארז, הוא ביקש שאביא לו את הרשמ"צ. "עד כאן" אמרתי לו "מספיק עם הסינית הזו, או שתדבר אלי שאבין או שאני הולכת מפה" הוא צחק. נראה שאין לי ברירה ואני אצטרך ללמוד סינית, צחקתי גם.

וככה מבלי שנרגיש עברה לה חצי טירונות...