חמש וחצי בבוקר. אני ישנה וליבי ער. העורבים בחוץ בפעילות בלתי נפסקת. קולות מנועים רחוקים. יש שמשכימים לצאת. החוץ מתחיל להתבהר. רעש הקטנוע של מחלק העיתונים. דקות ארוכות של מחשבות מתערבבות בנשימה שלו. כף רגלו מבצבצת מבעד לשמיכה. הוא ישן. אני נכספת להתכנס לתוך החלום שלו. יש בקרים כאלה. יש תחושות כאלה. אני מתחבקת אליו.

הבוקר לא צריך להזדרז. בבוקר אני לא צריכה ללכת לשום מקום. אולי צריכה אבל לא רוצה. הכביסה מחכה לי במכונה. החייל לא צלצל. הכלים מהערב בכיור. התריסים עוד סגורים. אור הבוקר פולש  לחדר בעדינות. ערימות עיתונים בכל מקום. אריזה של פלסטיק של ירקות. הטלפון  מצלצל. עד שבאתי אליו הוא נדם.

מתישהו אחר כך, במוקדם או במאוחר, לאחר שהכלים ישטפו והכביסה תתנופף על החבל, וכוס הקפה תתרוקן, והעיתונים יאספו, והתריסים יתרוממו, והאור יכנס פנימה, אני אקום להתארגן, אאסוף את הניירות, את התיק ואת המחשב ואלך.

בינתיים אני נהנית מהקיום הפשוט הזה.