סיפור

שבת בבוקר. הוא אוסף את השטיח של האמבטיה. מסדר את הכסא, מרטיב את השיער, עוטף את עצמו במגבת. המגבת לא מספיקה. מהרווח של המגבת מבצבץ הגוף שלו. אני מסתכלת על הראש לו. השיער צמח מאד מן הפעם האחרונה. כולו לבן. אני חושבת לעצמי שלבן וארוך זה שילוב לא מוצלח. העיניים שלו עוקבות אחרי בזמן שאני מחפשת את המספרים. תמיד זה סיפור למצוא אותם. מי מדרי הבית, חוץ ממני, צריך מספרים לתספורת? עכשיו המסרק. הכפכפים.

אני מנסה להיזכר מתי קבלתי על עצמי את התפקיד הזה. אין לי שום זיכרון מהפעם הראשונה. זה בטח התחיל בימים ההם שחשבתי שאני רוצה לעשות בשבילו הכל. אחר כך כשאמרתי לו שימצא לו ספר, הוא אמר בפעם הבאה. כל פעם זה בפעם הבאה.

אני מסתכלת עליו. מקרוב אפשר לראות את השינויים. הצוואר שלו שהתעבה עם השנים. מהפעם הקודמת נוספו עוד קמטים. כשמתסכלים מקרוב רואים איך הם חורצים בעור ומעמיקים. אני מתחילה מאחור. השיער רטוב רק חצי. השיער הרטוב רך. שיהיה קצר הוא אומר לי. ני'יעשה הכי קצר שאפשר אני אומרת. אני צריכה להיזכר איך עושים את זה. הפעם הקודמת היתה לפני יותר מחודשיים. אני מחזיקה את השערות בין האצבעות בשביל לגזור באותו גובה. בהתחלה זה תמיד הולך לאט. נזכרתי שבפעם הקודמת שהוא ביקש קצר גזרתי את האצבע שלי. אני נזהרת. אני מתחילה מצד ימין. קודם אני גומרת צד אחד ואחרי זה אני עוברת לצד השני. בסוף צריך לעשות פס מאחור שיהיה ישר. העורף צמח שיער גם. כל פעם השער מתמעט אבל אם מסתכלים מאחורנית זה לא נראה ככה. נראה לי שצד ימין יותר קצר מצד שמאל. אני מתקנת. השיער הלא רטוב קשה למגע. עכשיו האורך בסדר וגם הפס נראה בסדר. אני עוברת לאזור האוזניים. פה צריך לעבוד בזהירות. וגם צריך לדייק ששני הצדדים יהיו באותו אורך. כשנחתכתיבפעם הקודמת חלמתי בדיוק באזור הזה. אני מסתכלת בצד ימין ומיישרת עוד קצת ואחר כך בשמאל ושוב מיישרת ושוב בימין.

אני נסחפת לגמרי ועוד יש לי את כל הקדימה. עם כל ההכנות זה תמיד לוקח 15-20 דקות. מה יש אם אני אקדיש לו 15-20 דקות פעם בכמה שבועות?

אני  עוברת לעמוד מקדימה. תכף אני גומרת אני אומרת. לשיער של הקדימה יש מגע אחר. הוא רך יותר, פחות צפוף ומדובלל. יש מקומות שבהם יש רק שערות ספורות. פה אין יותר מדי לעשות, אני חושבת. אין לי כבר שערות הוא אומר. לדעתי אין שינוי מהפעם הקודמת אני אומרת ומציצה אליו. יש איזה מבט של צער בעיניו. הרבה שיער זה יותר טוב או פחות טוב משיער לבן? אני תופסת את השיער בין האצבעות, מנסה למצוא איזו שיטה לגזור שהאורך יהיה אחיד. מקדימה זה יותר חשוב. ממש לפני סיום אני בודקת שוב את קבוצת השיער המרדנית שבצד שמאל. אני מיישרת  את כל הקדימה על המצח וגוזרת שיהיה פוני.

הקצר מתאים לו, אני חושבת לעצמי. זהו. אני אומרת. הוא מישיר מבט למראה, מסתכל ארוכות ובודק מסביב כמה שהוא יכול לראות. אני מביאה לו מראה קטנה בשביל המאחור. הוא לא אומר כלום. המבט בעיניים שלו התרכך.

פעם קודמת אמרת שתמצא ספר אני אומרת. אתה רוצה שאני יעזור לך לחפש? לא. הוא אומר לי. אולי אני אלך לספר של שוקי. בסדר. אני אומרת. תזכור שאמרתי לך שזו הפעם האחרונה.

כמה חודשיים אחרי זה ראיתי אותו מזווית העין ברחוב. השיער שלו צמח מאד.