חלק מהדברים מסתדרים וחלק לא כלכך. זה מכניס אותי למערבולת רגשית. הראש מתרוקן. רעיונות שצפים בי מפעם לפעם מתנפצים לרסיסים. פרופורציות, אני אומרת לעצמי. פרופורציות. אני מוצאת את עצמי יושבת מול המסך ובוהה בו . מקלידה אותו משפט פעם אחר פעם וזה לא מתקדם. הדכדוך משתלט עלי. אני צריכה רק רעיון טוב אחד, רק אחד, שיוציא אותי מהדכדוך הזה ששקעתי בו. אני מהרהרת בעצב בחוסר האפשרות להריץ את החיים לאחור וכך להימנע מהדברים שמובילים אותי אל המבויים הסתומים האלה שכל פעם אני נתקעת בהם, כמו במבוך של מראות. אין דבר כזה. אי אפשר באמת להימנע.

מה אני יכולה לכתוב? חזרתי ושאלתי את עצמי, והרגשתי שאין בתוכי אף אחד שיכול לענות על השאלה. מאיפה אמור לצוץ הרעיון המכונן? מה לעשות עם כל המילים הטעונות המתרוצצות בתוכי, עם שברי המשפטים שאינם מתחברים לכלל פסקאות בעלות משמעות? תהיתי סביב איזה ציר בכלל אפשר לגבש את רסיסי התמונות שריצדו מול עיני, אך כל מה שהרגשתי זו ריקנות עצומה, שחורה, ונטולת מרכז להתמקד בו.

בני ברבש כתב: "כתיבה היא עיסוק נבזי ובוגדני. גם אם רכשת ניסיון ומיומנות, לעולם אינך משיג שליטה במנגנונים שמבשילים את הרעיונות הגדולים ההם".

אחר כך נסעתי בכביש ההוא שמוביל ליציאה החוצה. השלט שנתלה הבין העצים צד את עיני. קראתי בחטף. אחר כך, אפילו שלא האטתי, קראתי קצת יותר בתשומת לב. "ביום שישי יתקיים יריד יד שניה". זה אות בשבילי. באתי הביתה והסתערתי על הארונות. בהתחלה סימנתי לעצמי יעדים. כמה ארונות לא גדולים במיוחד. אחרי שסיימתי איתם הלכתי על משהו יותר גדול. עברתי במהירות מארון לארון, מהמטבח לחדר העבודה ולפינת המשפחה ולחדר שלו ולחדר שלה ולחדר שלי, כמו דבורה שמחפשת את הפרח הבא לינוק מהצוף המתוק שלו. גם הצוף שלי היה מתוק. החוץ התמלא בארגזים ובשקיות של מה כל מה שפיניתי מהבית. תחושה של קלילות השתלטה ודחקה הצידה את  הדכדוך.. אין כמו סידור ארונות להוציא ממך את תחושת הביאוס. הצרה היא שצריך איזה כוח מניע שיביא אותך בחשק לארונות ואיפה מוצאים את הכוח המניע הזה? מתי הוא בא? איך מביאים אותו?

הניקיון הזה חיבר אותי אל תחושת הריקנות של קודם. עכשיו זו ריקנות אחרת. ריקנות שיוצרת אצלי רעב. רעב לשמוע, להתבונן מסביב, להקשיב, לקלוט את הסביבה, להתנסות בדברים חדשים. להכיל את כל מה שהתקשיתי להכיל קודם.

הצעיף הורוד. זה שחשבתי שאבד לי לעולמים. איזה אושר היה למצוא אותו במקרה. ממש במקרה..

יאללה אני צריכה לעוף.