אני עוקבת אחריו מרחוק. השבועות חולפים. משבוע לשבוע זה יותר קשה. יום ראשון זה הכי קשה. הפגישות עם החברים בבית בשיששבת יש להן אפקט כפול. שמחת ה'להיפגש' ולהחליף חוויות מולידה את הקושי לחזור לשגרת הפקודות והעמידה בזמנים של יום ראשון. אי אפשר שלא לראות הקושי עליו. בערב שלפני הוא מתקשה להירדם, בבוקר הוא מתארגן ומשתרך לאיטו מהחדר לאמבטיה ובחזרה לחדר. עם הזמן פיתחנו כל מיני שיטות לחסוך בזמן. הוא מכין את התיק בערב, המדים מסודרים על הכסא עם כל הפיצ'פקס הקטנים, הגומיות לנעלים, הכובע, החגורה, הדסקית, הפק"ל כיסים, הפנקס הקטן עם העט. כל שבוע מתווסף משהו חדש וצריך להקפיד על הכל. ובכל זאת זה לא עושה את היציאה יותר קלה. הוא מתקשה לעמוד בזמני היציאה. בשבילו  איחור זה אומר לא להגיע בזמן כי האוטובוס הבא יבוא רק בעוד שעה. ואז זה מעמיד אותו מול הקושי לתת הסברים למפקד שלו ששואל אותו 'למה לא יצאת שעה יותר מוקדם'. מה עונים לכזו שאלה?

מול הקושי של יום ראשון, יש ירידה גדולה בכמות הסמסים והטלפונים שמתחילים במשפט 'אני לא יכול יותר'. ואם אני משקללת את הדברים אז נראה לי שיש איזון ואנחנו כמו מתנהלים על כביש ישר שיש לו שוליים צרים משני הצדדים. בצד אחד יש הר ובצד השני תהום. טוב שיש מעקה.

לפני שבוע הוא צלצל אלי בצהרים. שעה לא שגרתית לטלפון ממנו שישר מחסירה ממני פעימה. אני ממהרת לענות והוא מספר לי שיצא לצריפין לצילום. יש לי אלף שאלות ובאותה נשימה הוא אומר לי: "טוב, אין לי זמן נדבר אחר כך". אחר כך התברר שזה לא משהו רציני אבל כל דבר כזה זה יום הסתובבות. הבעיה הגדולה היא שיש רק 3 אוטובוסים ביום לבסיס שלו והוא צריך להמתין עד השעה 6 לאוטובוס לבסיס. השעות האלה הן 'שעות הפורענות'. לבוא הביתה זה בלתי אפשרי. הוא מחפש מה לעשות. טלפונים לחברים, אצל מי הוא יכול להתנחל, מי מובטל מפעילות. עם מי הוא יכול לשרוף כמה שעות. סופו של אותו יום נגמר בביקור במרפאה לחיילים ובגימל אחד. הוא נשאר לבלות במרכז. זה מצא חן בעיניו. למחרת הוא חזר על אותו תרגיל וקבל עוד שני גימלים וככה הגענו לחג שבועות.

פורמלית אין בזה בעיה. הכל מעוגן בחוקי הצבא. בפועל, כל יציאה מהמסגרת היא פתח. פתח לכך שהוא יתקשה לחזור. ובתום החופשה הלא מתוכננת הזו של שבוע בבית הוא באמת התקשה לחזור. בבוקר הוא התלונן שאיננו מרגיש טוב ושהוא הולך להוציא גימלים. כל הניסיונות שלנו לשכנע אותו לחזור לבסיס וששם יטפלו בו – נתקלו באוזניים אטומות. אילו לא המרפאות צבאיות של קצין העיר של פעם. אלה מרפאות של קופת חולים שיושב בהם רופא אזרח, בדרך כלל פנסיונר, שמקשיב לחיילים וכנראה שלא מתווכח איתם יותר מדי. הפעם כמו בטור חשבוני מסודר הוא קיבל שלושה גימלים. אני תמהה כמה שזה נעשה קל. עוד אני מבינה שגימלים זה משהו שיש לו כוח ריפוי. דקה אחרי שהוא החזיק את הגימלים ביד הוא הרגיש מצויין והתעופף מהבית.

כשנגמר פרק הזמן של הגימלים האלה, הוא כבר היה שמונה ימים רצופים בבית והחזרה לבסיס נראתה הזויה יותר מאי פעם. הקושי לחזור הלך והתעצם ואנחנו מצאנו עצמנו מתמודדים עם מצב שאנחנו לא יודעים בדיוק איך להתמודד איתו.

בעוד יומיים הוא אמור להשתתף בטקס ההשבעה בכותל והוא מצידו בכלל לא עושה סימנים שהוא מתכוון לחזור.