אחרי כמעט שבועיים בבית, טקס ההשבעה שהיה אמור להיערך עוד יומיים נראה רחוק נראה רחוק מתמיד. כל הסימנים הראו שהוא לא בכיוון.

בסוף בסוף כשהגיע מועד טקס ההשבעה גם הוא לקח בו חלק. וכמו שאר האמהות שעמדו מסביבי והצטופפו במקום הדחוס והבלתי אפשרי הזה שנקרא רחבת הכותל – גם אני התרגשתי. טקסים זה משהו שנוגע לך במקום חשוף כזה שישר יש לך דמעות. התרגשתי לראות אותו צועד שם עם החברים שלו, נשבע יחד עם כולם.. לא עניינה אותי כל הצבאיות המוגזמת שהופגנה שם, לא הקשבתי לכל המילים הגדולות שפיזרו שם בעלי הדרגות למיניהם. לא עניינו אותי המילים הגדולות של מורשת הקרב וגם לא הסופרלטיבים הקשורים בהגנה על המולדת.

בשבילי אלה היו רגעים של ניצחון אישי שלו, של התגברות על הקושי לחזור שנולד בעקבות הימים הרבים שבהם שהה בבית. מבחינתו הוא הרגיש כבר עם רגל אחת בחוץ. אחרי הרבה שעות של התלבטויות כשבסוף הוא החליט לחזור.

החברים שמחו לקראתו. איך שהגיע ישר הכניסו אותו לשורותיהם כאילו שהוא לא היה חסר שם בכלל. גם המפקדים שלו ככה. כולם היו עסוקים בטקס ובלהקשיב להוראות של הרס"ר, ברגעים ההם לא היה דבר חשוב מזה. כל הענייניים האחרים נדחקו הצידה. בהתחלה היו חזרות. גם אני הקשבתי לרס"ר. הקשבתי לדרך שבה הוא מנהל את הטקס. הכל בצורה עניינית. צחקתי מביטויים שוביניסטים כמו: "מה זה צריך להיות? אתם מתנהגים לי פה כמו קורס של פ"פאיות*" אחר כך הוא ביקש מהם להשקיע קצת יותר במעבר מנוח לדום והם השקיעו. הרגליים עלו למעלה בסדר מופתי וירדו בקול רועם והוא החמיא להם כשהם עשו את זה טוב. אחר כך היה להם זמן להחליף חוויות ביניהם. ראיתי אותם מהצד. היתה שם התעניינות ושמחה וצחוק גדול. לי זה עשה טוב.

שבע בערב, רחבת הכותל מתפוצצת מהמון אדם עד שנדמה שאי אפשר לדחוס שם אדם אחד נוסף. תנועת הנכנסים לא פוסקת לרגע. סיורי תיירים בבליל שפות, טקס הענקת תעודות זהות לתלמידי תיכון, עוד יחידות צבאיות, מתפללים וסתם מבקרים. בתוך כל זה התנהל לו טקס ההשבעה שנראה לי קצת לא כל כך שייך למקום, בסדר מופתי ראוי לציון. חצי שעה של שמאל ימין והקשב ועמוד דום ועמוד נוח ולימין פנה, בלי נשק ועם הנשק. נאומים של כל מיני בעלי דרגות. פרק א' מספר יהושע, דקת יזכור לזכר לוחמי החטיבה שנפלו, ההשבעה, חלוקת נשק וספרי תנ"ך, שירת התקווה וקדימה צעד. השעה שבע וחצי והכל מאחורינו. היתה שם שמחה.

יום חמישי בערב. בדרך הביתה לא הצלחנו להימלט מאף פקק. בילינו שעה בפקקים שביציאה מהעיר העתיקה ומירושלים. קיללנו בפקקים באזור תל אביב ולקינוח עמדנו 40 דקות בפקק בכניסה ליוקנעם בשעה 12:30 בלילה. היינו כל כך עייפים שאפילו לא היה לנו כוח להתרגז.

אין כמו לחזור הביתה ולצנוח עייף על המיטה שלך אחרי יום ארוך ומתיש. אני אוהבת את המגע עם השמיכה בדקות שלפני שאני נרדמת.

* פקידות פלוגתיות