המסלולים עוברים ברובם בנופים ובמקומות שאלמלא השביל מי בכלל היה מגיע אליהם. כל הזמן הנופים משתנים. וכמו שהארץ מתגלה לפנינו כל פעם מזווית אחרת, פעם מצד ההר ופעם מצד העמק ופעם מצד הים, ככה אנחנו נחשפים גם למגוון הצדדים של ההולכים שמביאים את עצמם, עם הרבה צבע וריח וזוויות מעניינות ומיוחדות, באווירה של חיוך ורצינות ורוח שטות. הכל מעורבב כזה.

וכמה שעות אחרי שחוזרים הביתה מגיע מייל עם התמונות מהדרך. בכל פעם שאני מתבוננת בהן אני רואה דברים אחרים. אני מסתכלת על עצמי ועל האחרים. תמונות זה לא דבר קל כמו שזה נראה.. בסוף נמצאת תמונת הסיום של הקטע שתמיד גוררת איתה תחושה של 'מה, עוד פעם'? אבל למרות שזו תמונה ולמרות שזה 'עוד פעם' אף אחד לא מוותר. לפני הפרידה אנחנו מנציחים את הרגע. דקה אחרי זה כל אחד יעלם לדרכו.

העונה של הפעם הסתיימה ברביצה וברחצה בשפת הים של ג'סר א-זרקא.  אני חייבת לאמר, לבושתי, שעל אף שהייתי בישוב הזה המון פעמים ולמרות שהים נורא קרוב, לא חשבתי על זה ש'יש להם ים'. זה נראה לי לא כל כך הולך ביחד ים וישוב ערבי ועוד ג'סר (תחשבו על זה, לאיזה ישוב ערבי אחר יש ים?). ובכן, לא רק שיש שם ים, החוף שם הוא אחד החופים הכי יפים שראיתי בארץ. יש שיגידו שהוא היפה שבהם. במקום הזה יש גם ים וגם נחל שנשפך לים. והמפגש בין שניהם יוצר מפרץ מקסים וחוף חולי נעים עם שוניות רחבות. הבעיה היא שהוא ממוקם בשולי ישוב ערבי עני, כזה שאף פעם לא נחשוב לעצור ולהיכנס לבקר בו ולכן ככה זה נראה. חבל. החוף הזה הוא פנינה אמיתית ואולי יותר טוב שעוד לא באמת גילו אותו.

חגגנו על מלון ואבטיחים וקפה עם עוגה ורגע של תרבות גם ולא שכחנו גם לטבול בים. כבר כמה שנים שלא התרחצתי בים וכל כך נהניתי. והבטחנו לעצמנו שנפגש שוב אחרי החגים. ונכון שאנחנו מתכוונים לעשות לזה המשך אבל פה בכל זאת היה איזה רגע של סיום. סיום השנה הראשונה של משהו מופלא, כמו שאמא שלי נהגה לאמר: "את יודעת איך זה מתחיל את אף פעם לא יודעת איך זה יגמר" ובאמת שלא ידענו ... וכשיגמר השרב הגדול והירוק שנהפך לצהוב ידהה ויהפך לחום וצבעי הקיץ יתחלפו בצבעי הסתיו, נחזור לעונה חדשה שתתחיל מהמקום שעצרנו ...וכשנחזור לים של ג'סר שוב לא אוכל להגיד שלא ידעתי שיש פה ים..