עשרה ימים מקסימום והכל מאחוריכם. ככה הם הבטיחו. ותראו שתהיו מרוצים. "אנחנו רוצים שתהיו מרוצים"  זה משפט המפתח אצלם ויש לו וריאציות "בסוף, תהיו מרוצים" "כל מי שעבדנו אצלו יצא מרוצה". אז איך אפשר שלא? אני משתדלת להיות מרוצה. בעתיד בטח אהיה מרוצה, ככה אני חושבת. אבל מה עכשיו? מה עכשיו?

היום בדיוק שבועיים. אם יגמרו ביום ראשון זה יהיה נס. זה אומר שנעבור פה עוד שבת מאובקת. עם סדינים על הספות וניילונים על הספריות. ונתנצל בפני מי שרוצה לבוא ש'עכשיו זה לא מתאים'

כל ערב כשהם יוצאים אנחנו מסכמים את המחר. זה טקס קבוע. הם אומרים שיבואו מוקדם אבל כל בוקר והסיפור שלו. פעם נתקעו עם האוטו, פעם לא הגיע הפועל, פעם לא היה חומר ופעם נסעו לחפש חומר, ופעם אחרת התחילו קודם במקום אחר ופעם התעכבו. ולכן הם גם עובדים עד מאוחר. עד שנגמר האור.

במשך הזמן התפתחו בינינו יחסים אישיים. שותים יחד קפה על המרפסת. אוכלים יחד, מדברים על כולסטרול ועל תכונות השמן זית ועל ספורט ועל הילדים. עכשיו כבר לא נעים לכעוס כשהם מבטיחים לבוא בשמונה ומגיעים בעשר וחצי.

הבית מבורדק על בסיס קבוע, אי אפשר לאכול כמו שצריך, על לנוח אין בכלל מה לדבר. גם לא בשישי. אני רוצה בחזרה את הפינה שלי, את הבלגאן של העיתונים ביום שישי על השולחן בסלון, את מנוחת הצהרים הגזולה שלי, את הארוחות המשפחתיות. אני רוצה לסגור את הדלת. להסתובב בתחתונים. לדבר בטלפון בבית. להתבטל. ללכת יחפה. להפסיק לנגב אבק כל דקה. להיות לבד. אמא'לה.

"אני רוצה שתהיו מרוצים" הוא אומר כל פעם כדי להצדיק את האיחור בלוח הזמנים. טוב, אני מבטיחה להיות מרוצה. את זה השגתם. יאללה תגמרו כבר.

ובבקשה אל תגידו לי שאני אחר כך אני אהיה מרוצה ואשכח הכל. אני עומדת על זכותי לקטר. הרווחתי את זה.