השיפוצים נגמרו. עכשיו תקופת ה'אחרי השיפוצים'. עכשיו אנחנו מגלים את כל מה שלא גילינו בזמן, כי הם אנשים נורא נחמדים..

למשל: בקשנו מהם לבנות קיר מפריד ברוחב 90 ס"מ. הסתבר שהם בנו קיר ברוחב 80 ס"מ. זה יותר נוח בחישוב רוחב הבלוקים (שרוחבם 20 ס"מ). 90 ס"מ היה עושה להם עבודה יותר קשה. צריך לחתוך, להתאמץ ליישר, בקיצור בלגאן. הם החליטו ש-80 ו-90 זה אותו דבר, ואנחנו לא בדקנו. 10 ס"מ זה משהו שבעין בלתי מזויינת לא רואים. להם זה עשה את הכל יותר פשוט. כאילו מה זה משנה? אצלנו זה השפיע על התכנון. עכשיו כבר אי אפשר לשנות. מרגיז.

הבית אמנם כבר לא מאובק וכבר לא פרוץ לרוחות, וכבר אפשר לסגור את הדלת ולהסתובב יחפה מבלי לדרוך על שאריות של בטון, אבל החדרים האחרים עוד מלאים בחפצים שפינינו מחדר העבודה, הכל בגלל הפאנלים.

את החיבור בין הפאנלים לקיר שאמור להיות בשיפוע מדורג כדי שלא יצטבר שם אבק ולכלוך הם עשו בצורת מדרגה. על זה לא ויתרנו ואמרנו להם לבוא ולתקן. עכשיו אנחנו מחכים שיהיה להם זמן לבוא ולתקן. כעת זה כבר אחרי שגמרנו איתם את החשבון. נראה כמה זמן זה יקח... ה'נבוא ביום ראשון', ועוד לא ברור לנו בכמה עבודה מדובר. (על הלכלוך אני כבר לא מעזה לדבר...)

הסיפור עם הפאנלים מעכב אותנו מלסדר את החדר ולהחזיר אותו לתפקודו הרגיל כחדר עבודה. המראה הזמני הזה, הסטרילי משהו של החדר, שכמנהגם של חדרי עבודה היה תמיד עמוס לעייפה, הוא מרחיב לב. אבל ביני לביני אני מודה שככה, עם השולחן באמצע והמחשב עליו, זה עושה אותו חסר ייחוד. אני אוהבת את החדר הזה יותר עם כל התמונות והקלסרים והדפים שלי מסביב. וגם עם הבלגאן. יש משהו חמים ומאד אנושי בבלגאן.

אבל... to make the long story short יצא מזה דווקא משהו חיובי. עד שנצליח להתארגן עם הסדר, התפרענו במחשבות ובתכנונים ובהחלטה של רגע החלטנו להעביר את הספריה שהיתה בחדר העבודה לחדר המשפחה. ואז דברים התחילו לצאת לגמרי משליטה. באופן חיובי כמובן. רק באופן חיובי, ועל זה בפעם אחרת כי אני בחופש ובהחלטה של רגע גמרתי אומר ללכת לשיעור עיצוב וחיטוב של דניאלה ואם אשב ואמשיך להרהר פה את מחשבותי על הכתב לא אגיע בזמן...