לפני שבוע הטירונות הסתיימה. אנחנו לא באנו לטקס הסיום כי הוא לא היה שם. עשרה ימים לפני הסיום הוא החליט שדי לו, לקח את הרגליים וברח הביתה. בשמונה בבוקר של יום חמישי אחד בסוף שבוע שבו הוא לא היה אמור להגיע הביתה, הוא הופיע בדלת, מאובק ומיוזע כשעיניו אדומות מחוסר שינה והודיע לנו 'לקרבי אני לא חוזר'. הוא נשמע נחוש ובאותה נשימה גם הצהיר שידוע לו שהוא יחטוף על זה והוא מוכן לשלם את המחיר, כל מחיר שיידרש, כולל משטרה צבאית שתבוא לקחת אותו מהבית.

מאז הוא לא חזר לצבא.

המפקדים שלו מצידם עשו כל מיני ניסיונות להידבר איתו, בהתחלה היו הרבה טלפונים. רצון להבין מה קרה. לאט לאט הקשר הזה הלך ודעך. קודם הם ביקשו לדעת שהוא הגיע בשלום והכל בסדר. אחר כך, זה עבר לאיומים שאם הוא לא חוזר אז הוא מסתבך (כאילו שהוא לא ידע) אחר כך זה עבר לכל מיני ניסיונות הידברות. את כל מה שהציעו הוא דחה. הוא מצידו לא רצה להמשיך שם יותר והבין שבדרכי נועם הוא לא ישיג את זה כי יש לו פרופיל קרבי ועד לרגע הבריחה הוא גם היה חייל די טוב...

ואת לכי תתמודדי עם זה. בלי שתתכונני פתאום כל תמונת העולם הבטוח שלך נפרדת לחלקים חלקים כמו בפזאל וכל חלק בפאזל הזה עומד למבחן. מאיפה מתחילים להתמודד עם זה? מלכתחילה היה לי ברור שהדרך הנכונה היא שהוא יחזור לצבא מהר ככל האפשר ויפתור את בעיותיו בדרך שבה פותרים בעיות בדרך כלל, בהידברות. הוא חשב אחרת. הוא חשב שאם הוא ישאר בבית הוא יצליח להפעיל עליהם לחץ ובסוף הם יוותרו עליו. היו לו חישובים, היו לו הערכות, הוא אסף מידע, הוא למד את הנושא לעומק. ובעיקר היה פה פער בין מה שאני חשבתי שצריך לעשות לבין הדרך שבה הוא בחר. הוא חשב שבאמצעות הלחץ שהוא מפעיל ע"י זה שהוא ברח, הוא יצליח לגרום להם לשנות את התכניות שיעדו לו. אנחנו חשבנו שצריך ללכת במסלול של הידברות.

לא ידעתי איך מצליחים להתחבר ממקומות כל כך שונים מהותית.היינו בקונפליקט. היה לנו קושי לקבל את הדרך שלו, ניסינו לשכנע אותו לפעול כמו שהם מציעים, הוא סרב, כל הזמן שידר חוסר אמון בהבטחות הצבא, מאוכזב מחוסר התמיכה שלנו בעמדתו ומחוסר התמיכה בדרך שבה נקט. הפער הזה נמצא שם כל הזמן. הוא בשלו ואנחנו בשלנו. היה גם קושי להידבר איתו. בימים הראשונים היו לנו שיחות. ניסינו להבין מה קרה, לאן זה הולך, מה התכניות שלו... יותר סימני שאלה מתשובות. ככל שנקפו הימים, הטלפונים מהצבא התמעטו, השיחות שלנו התמעטו גם. הוא הלך והסתגר. גם אנחנו. כל אחד התבצר בעמדתו. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. בקושי נפגשנו לארוחות. כשנושאי השיחה בארוחה לא מצאו חן בעיניו הוא היה מסתלק.

"כאשר אני מפחדת/ אני זוקפת את ראשי/ ושורקת נעימה עליזה /כך שאיש לא יחשוד /שאני מפחדת" ככה שרה אנה האומנת במחזה אנה ומלך סיאם. כשאני מפחדת, אף נעימה עליזה לא מצליחה להסיט את מחשבות הפחד מן הראש שלי. במשך היום אני עוד איכשהו הצלחתי להסתדר עם זה כשאני מעסיקה את עצמי בכל מיני מבצעים ופעולות. עד שהגיע הלילה. בלילה היה לי קשה לישון. המחשבות שלי היו חדות, חשתי בשבריריות החיים. עכשיו זה לא רק אני. מצאתי עצמי תלויה בכל מיני גורמים עלומים שמסביב בסוג של תלות הדדית שלא יכולתי לפרק אותה. התחדדה אצלי הידיעה שהפעם לא מספיק לסמוך רק על עצמי ואני חייבת להישען על אחרים. אבל על מי?

בכל המצב הזה, הזמן נע קדימה בקצב שלו מבלי להתחשב בכלום. מבחינתנו לזמן יש משמעות עצומה. כשאתה נפקד המונה של הזמן דופק. כל יום נספר, כל דקה נחשבת, החשבון הולך ותופח ועימו הידיעה שרגע התשלום לא יאחר להגיע. גובה התשלום קשור במספר הימים שאורכת הנפקדות.

אחרי תקופה ארוכה, מסתמן כרגע פתרון שהוא מוכן לשקול. לראשונה מזה ימים הוא מוכן להקשיב. הבעיה היא שביסודו של כל פתרון מונחת העובדה שעליו להישפט ולהיענש על הבריחה ועל הנפקדות. יש לזה שם "למען יראו ויראו"