| |
מתחת לחזות הלוחמנית מסתתרת נפש אחרת.. |
| 7/2009
הנער שב אל הצבא
בחמש בבוקר נמאס לי להסתובב מצד אל צד וקמתי. מצאתי אותו יושב ומצו'טט במחשב. בטלוויזיה התרוצץ בעצבנות סרט מתח. ברקע התנגנה חרישית המנגינה של הסרט כשקולות ירי האקדחים הפריעו מפעם לפעם את השלווה. "עוד לא הלכת לישון?" שאלתי אותו, "לא הצלחתי להירדם" הוא ענה לי "גם אני לא מצליחה לישון" אמרתי. סקרתי את החדר בחטף. הבלגאן של אתמול נותר כשהיה. הוא עוד לא ארז ובעוד כמה שעות הוא נוסע. אתמול הוא החליט לחזור לצבא. אני מחשבת בראש את הרשימה של כל מה שיש לו לעשות עד שיסע ולא אומרת כלום. אני רואה שהוא מוטרד. מתחת לאצבעות המקלידות במרץ על המקשים אפשר להרגיש שהוא שקוע במחשבות. גם אני ככה, מוטרדת מאד ושקועה במחשבות. חמש ורבע בבוקר אני עומדת בפתח הדלת של החדר שלו ואנחנו שותקים ביחד. הבוקר מתחיל להכנס דרך החלון אל הבית.
"אתה זקוק לעזרה בלארוז?" אני מחלצת איזו שאלה בשביל שיהיה על מה לדבר. הוא עושה פרצוף. אני הולכת לחמם מים לקפה ולהביא את העיתון. באמצע הקפה הוא קורא לי שאבוא לעזור לו לארוז. ראיתי שהוא עוד לא התחיל. הוא מחכה. פרשנו הכל על המיטה לראות מה הוא צריך ומה כבר לא. אני נזכרת בפעם הקודמת שארזנו ככה בערב שלפני הגיוס. כל הציוד היה פרוש על המיטה, עשינו חישובים איך כדאי לארוז, איך להסתדר עם התיק, חבילות של גרביים וחבילות של תחתונים וכלי רחצה, חולצות טריקו חדשות בצבע חאקי ובצבע לבן.. האוויר היה מלא התרגשות. עכשיו האריזה כל כך דומה. שוב הכל על המיטה. החולצות כבר לא חדשות. הלבן כבר לא כל כך לבן. ארבעה חודשים מפרידים בין הערב ההוא לבוקר החשוך הזה. עכשיו הכל מתנהל בשקט. אנחנו בקושי מדברים. האוויר עומד וזה לא רק בגלל החום. "מה אתה מחפש?" אני שואלת בשביל שלא יהיה כל כך הרבה שקט. יש לו רשימה של דברים שהלכו לאיבוד: החגורה של מדי א', כובע ב', גרב אחת אפורה, התחתונים שהוא אוהב במיוחד, הכומתה. הוא אומר שזה בגלל העוזרת. "כל פעם שהיא באה אני לא מוצא דברים. אני אפילו לא מסוגל לחשוב איפה היא יכולה לשים אותם" הוא אומר. אני שוב שותקת. מה כבר יש לי להגיד? להאשים את העוזרת בכל דבר שנעלם זה תרגיל מוכר אצלנו בבית.
בפעם הקודמת כשהוא ארז הכל היה די ברור ומסודר. גם הדברים שלקח. גם המסלול. הבסיס. הכיוון. הפעם הכל בבלגאן, גם הציוד שלו שנזרק הצידה לפני עשרים ואחד ימים וגם העתיד שלו בצבא. את החפצים הוא מצליח לארגן לאט לאט, העתיד, לעומת זאת, עמום. איך יקבלו אותו בבסיס? מי יטפל בו? המשפט, העונש שיקבל, מה יקרה בהמשך. הציוד כבר בתיק, עכשיו זה הזמן לחיפושים. אני מזיזה את השמיכה שלו. בצד מתגלה כובע ב'. הכומתה נמצאה שם גם. "אולי תיקח תחתונים מהמגירה? יש המון" אני מציעה. הוא מתעקש על התחתונים שהוא אוהב, פותח את התרמיל ושולף אותם מתוך חבילת הארוזים. עכשיו נשארו רק הגרב והחגורה. דרגת החיפוש עולה. עכשיו הוא מחפש מחוץ לחדר, באמבטיה, בחדר הכביסה, על הגרב הוא מחליט לוותר, לחגורה אין עקבות. "אולי נחפש אחר כך?" אני שואלת ובאותה נשימה מציעה לו ללכת לישון בזמן שנותר עד שיסע. הוא אומר שאולי ילך. אני הולכת להתארגן ליום שלי. המחשבות על מה שיקרה לו בהמשך לא מניחות לי.
לפני שאני יוצאת אני באה להפרד ממנו. החיבוק שלו קצר ושותק. אנחנו מסכמים דברים אחרונים. בזווית העין אני מגלה את החגורה כרוכה על מסעד הכסא. הוא משחרר אותה במהירות. אולי בסוף גם הדברים האחרים יסתדרו ככה. .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
