בשבועיים האחרונים זה מה שאני עושה. במקום לשקוע בדיכאון מקומי ולהתמסר לסערות התקופה האחרונה ולשאול את עצמי כל מיני שאלות של למה וכמה, התמסרתי ללוח החוגים של המכון כושר ללא תנאי. שנים שאמרתי לעצמי שיום אחד כשיהיה לי זמן.. עד שה'יום האחד' הזה התייצב בפתחי בלי הודעה מראש. בהתחלה הלכתי רק על טעימות פה ושם. כשראיתי כי טוב התמסרתי בלי הבחנה לכל מה שבא. על הבוקר הייתי בודקת את האופציות ובוחרת. התחלתי בעיצוב וחיטוב, ועברתי לעיצוב דינמי ועיצוב סטטי ואחר כך נרגעתי על המזרון בפלדנקרייז עם פנינה, ובערב עשיתי ספינינג וקיקבוקסינג עם יוחאי ואירובי מדרגה עם גלית ועיצוב דינמי ובטן עם חגית ולא נחתי ולא שקטתי עד שגמרתי את כל הלוח.

אח, העולם הזה מלא הפתעות. חוץ מלמדוד את כוח הסבל שלי ואת יכולת המתיחה של השרירים שלי (מתי הם בדיוק הספיקו להתכווץ?) ולגלות את הכוחות הטמונים בי, גיליתי את הזוקפים ואת שרירי התאומים ואת הארבע ראשי ואת שרירי הצד ואת שרירי הבטן התחתונה ועליונה. בסופו של יום כבר הייתי כבר כל כך מעוצבת ועייפה שלא היה לי כוח לשמוח על ההישג. החדשות הטובות הן שכל האובר דואינג הזה שיפר פלאות את שנת הלילה שלי וסילק באחת את הדאגות מהחלומות שלי. עם הדאגות של היום אני מתמודדת יותר בקלות.

בשיעור המתיחות האחרון, ברגעי ההרפיה מצאתי עצמי שוקעת בתנוחת 'כרטיס בכיוון אחד לארץ החלומות'. מרחוק שמעתי את המדריך "רגל ימין ישרה באוויר, רגל שמאל ב-90 מעלות, להחליף, להחליף, להחליף, שמאל, ימין, שמאל ימין" כשאני הולכת ושוקעת לתוך ה'שמאלימין שמאלימין' ומוצאת עצמי מחוללת בריקוד זוגות 'שמאלימין שמאלימין' עם מישהו שאוחז אותי באחזקת ריקוד נמרצת, תוך שאנחנו מתאמים את התנועות ברגליים.  "לא להפסיק" צועק המדריך "לא להפסיק" אני אומרת לאוחז בי. "תתאמצו עוד קצת" הוא לוחץ "תתאמץ עוד קצת" אני אומרת, "לי כבר אין כוח להתאמץ". לשניות ארוכות מצאתי את עצמי מחוללת ומרחפת על רחבת הריקודים, בהרמוניה נהדרת עם זה בזוגי למחול הזה, נסחפת לגמרי במוזיקה של תנוחת ההרפיה. שרירי הבטן הזועקים ואולם ההתעמלות המיוזע נעלמו לחלוטין. עד שהמוזיקה פסקה... והייתי צריכה לנחות.

שעות אחר כך עוד הייתי עטופה במחשבות על הריקוד שבא אלי באמצע שרירי הבטן (התחתונה אלא מה..?). שיטה טובה לעקוף את מגבלות הגוף וגם לעשות משהו לרוח... זה לא שהימים נעשו יותר טובים. ככה הדרך לעבור אותם נראית אפשרית יותר.