יש דברים שמבינים רק כשמתרחקים מהם.

כל בוקר לפני שאני יוצאת לדרכי, כשאני משחזרת לי בראש את סדר היום שלי ואת כל מה שהולך לקרות, אני מזהה אצלי שוני בציפיה למפגש עם האנשים שאיתם אני מתכננת לעבוד. חלק מן השמות מציפים אותי באנרגיה ובהתלהבות. חלק אחר גורם לתגובות של חוסר חשק ואין בי בכלל את הדריכות הזו של הציפיה למפגש.

התחושות האלה מאד מעסיקות אותי. אני סקרנית לדעת מה התחושות בעצם אומרות והאם תחושות מוקדמות לקראת פגישה מעידות עלי יותר משהן מעידות על מי שאני נפגשת איתו.

אם אני מנסה לחפור במשמעות זה עוד יותר, ברור לי שבמקומות שבהם הדברים 'זזים' ומתקדמים ורואים תוצאות לעבודה המושקעת, האנרגיה שלי בשמים, לעומת מקומות שבהם אני חשה שאני דורכת במקום ואני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לנקודת ההתחלה – לשם אני באה בחוסר חשק והאנרגיות שלי מגרדות את הרצפה... וזה ממש מתסכל שדווקא למקומות האלה אני צריכה כל פעם מחדש, למצוא בתוכי אנרגיות שאין בי, ולהיות כל  פעם יותר יצירתית ממה שהייתי בפעם הקודמת ולנסות לבוא כל פעם מכיוון אחר ועם רעיון אחר ועם דרך אחרת.. כדי שאולי בסוף בסוף, מתישהו, יגיעו רגעי החסד ו'יפתחו השמים' ויתרחש שם הנס.

אפילו לא צריך לדבר על זה. כשמדובר בקשר משמעותי אני "מרגישה ומורגשת" על ידי האחרים. וככה גם הם "מרגישים ומורגשים" על ידי.

לפעמים צריכים להתרחק מדברים כדי להבין אותם, אני אומרת.