פעם בשבועיים אנחנו נפגשים לשיחת עבודה. תקופה ארוכה  אנחנו נפגשים וכבר נפלו כל המחסומים, כל המחיצות בינינו. הוא מרגיש חופשי איתי ומשתף אותי בכל דבר העובר עליו.

בתקופה באחרונה הוא בדרך כלל במצב רוח רע. אוסף של דברים הקשורים בעבודתו. לפני שבועיים היה שינוי לטובה, עניינים שלא הסתדרו תקופה ארוכה התחילו להשתפר...

השבוע כשבאתי לפגישה הקבועה שלנו הראה לי מכתב שמאד הרגיז אותו.

לא הבנתי מה הרגיז. המכתב לא היה נחמד במיוחד אבל גם לא היה שלילי. התייחס לדברים שבשגרה.

אנחנו תמיד לוקחים סיטואציות ומנתחים אותן מזוויות שונות. הפעם לקחנו את המכתב ובדקנו מה מסתתר מאחורי הניסוחים.

הפעם זה לא הלך.

הוא היה נורא נעול בתחושת העלבון, הכעס, חוסר הצדק, העוול שנגרם לו.... כל דבר הרגיז אותו

באמצע נכנסה לחדר מזכירתו. הם עובדים יחד שנים ויש ביניהם המון הערכה הדדית. היא שאלה שאלה.

לפתע, בלי כל אזהרה, לקח את כל הניירות שהיו על שולחנו וזרק אותם על הרצפה, תוך שהוא "יורה" צרורות של משפטים מעליבים כלפיה.

מתקפת זעם משולחת רסן.

זה היה פשוט נורא.

אם האדמה היתה פוערת את פיה באותו רגע הייתי ברצון נכנסת לבור הזה ונבלעת בתוכו.

נזכרתי בפעמים הקודמות בהן ראיתי אותה מגיבה אליו בעדינות. ממש מצמצמת את נוכחותה כדי לא להרגיז אותו.

הכעס שלו תמיד מוגזם. הפעם היה מוגזם במיוחד מול האירוע שעורר אותו.

מן טיפוס כזה שמוצא בכל דבר קטן סיבה לכעוס.

יכולת השליטה שלו בכעס והתפרצויות קטנה מאד – אם בכלל

והיא - כמו הולכת על קצות אצבעות. נזהרת מאד.

זיהיתי אצל שניהם את הריקוד המשותף: הוא "מכור לזעם" והיא "הולכת על קצות האצבעות"

איזו מן זוגיות היא זו?

היא אמנם העמידה פנים ששום דבר נורא לא קרה אבל אני לא יכולתי שלא לראות את העלבון שלה...