את באה למקום עבודה חדש ומתחילה לעבוד. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר, האנשים שם ותיקים, עייפים משהו. את בשיא המרץ שלך וגם יודעת שאת מוכשרת. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך, לתת לך מחמאות, משפטים כמו: "שמעתי ש.." "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא. מאד התרשמתי". הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מרגישה מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והפרגונים? חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים... עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא אומר ומצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא שואל אותך שאלות אישיות. שום דבר חטטני מדי. על הבעל על הילדים. את עונה ברצון. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. אישי בדרך כלל. חוזרים לעניינים. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. 'תשתי קפה?' הוא ממש מתעניין בך. אישית. הכל במסגרת התפקיד שלו וגם שלך. את מרגישה טוב עם כל מה שקורה לך. את פורחת. בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. בסה"כ את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את ממש חיונית. חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, מפעם לפעם את שמה לב שהוא נדבק אליך. בארוחות. יושב לידך באוטובוס, לפעמים זה לא כל כך נעים לך אבל לא תגידי כלום... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם. עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלתות החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אוזרת אומץ ואומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא מנסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון קצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחילה להתחמק מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך את המשפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.