היה לנו שקט וישנו שנת ישרים
ועוד סרט ועוד סיפור ילדים
הלך השקט הלכה השינה הלכו החלומות הנעימים
ארכדי דוכין

התפכחות היא עצירה.

אני לא יודעת מתי היא תדפוק על דלת ביתי. נימוסים זה לא הצד החזק שלה. היא מגיעה בהפתעה. נכנסת בסערה לתוך הבית, נעמדת באמצע החיים - 'אני פה' היא מודיעה בביטחון. 

היא  מופיעה בחיים שלי בכל מיני צורות. ילדים. חברות. אחים. זוגיות. העוצמה שלה חזקה וזה תמיד דומה. היא מצמידה אותי לקיר, אין לי שום יד ורגל בדבר.

במידה וארצה או לא היא מגיעה. לפעמים פניה לטוב ולפעמים לרע. ההתפכחות היא מתנה ללא פתק החלפה. ללא ספר הדרכה. היא תובנה שמשתלטת עלי והופכת לי את החיים. היא כופה עצמה עלי ומצריכה אותי להתארגן מחדש.

היא חזקה ותובעת התייחסות. היא יוצרת בלבול, היא הופכת את האופטימיות על פיה, היא מסתערת ותכף  החיים משתנים. כשהיא באה תכף יודעים שזאת היא. היא עוצרת אותי ומסתכלת לי בעיניים. היא משסעת את הנפש. היא פורמת את כל החוטים שהיו שזורים בסיפור שבניתי, גונבת לי את החיוך, היא חזקה ממני, סלע מתגלגל במורד הר, רעידת נפש, רצון לעזוב הכל, לא לשוב, לא להביט, לברוח, לישון ולהתעורר אחרי הכל,

לפעמים היא יכולה להיות כואבת, היא כל כך ברורה כמו אגרוף בבטן, משאירה אותי ריקה מבפנים. היא כבר לא מאבק בין כן ולא, היא כבר לא מאבק בין רגש להגיון, היא ברורה וחדה וככה גם הסיום שמלווה אותה.

מה היא באה לספר לי ולמה דווקא עכשיו? איפה היא תופסת אותי בחיים? האם אני מספיק חזקה כדי להסתכל לה בעיניים? מספיק ישרה עם עצמי להוקיר לה תודה על שככה התפרצה לתוך חיי?