5:50 בבוקר. חושך. קרירות של סתיו אופפת אותי כשאני צועדת לעבר נקודת המפגש. אחד כבר שם. לאט לאט מתקבצים כל השאר. חיבוקים. נשיקות. התרגשות. רק לפנות בוקר נרדמתי. התחלת העונה השניה שלנו בשביל. בחושך נראה ששום דבר לא השתנה. אותם אנשים. שאלות ה'מה נשמע'. הבדיחות החבוטות של הבוקר. למי יש כוח לצחוק... בודקים שכולם כאן ויוצאים לדרך. הפעם המסלול קצר מקיסריה לתחנת הרכבת בחדרה, 11 ק'"מ בסה"כ, רק בשביל לחמם את השרירים.

הקיץ נוצל להתארגנויות. נעליים חדשות, ביגוד של מטיילים מקצועיים, גרביים סופגות זיעה, תרמילים, כובעים. הסעה מאורגנת. לו"ז עם תאריכים עד סוף העונה. שמנו יצא למרחקים ובקיץ היו לנו כמה פניות לצרף משתתפים חדשים. החלטנו לא הרחיב את השורות. בקבוצה שנוצרה יש אינטימיות נעימה ואיזון טוב. כל מצטרף חדש מערער לנו את הבלאנס הזה והאיזון העדין מופר כל פעם מחדש, אז סגרנו את הרשימה. עכשיו זה גם תלוי מקום פנוי בהסעה. נשקול כל בקשה לפי ה'מצב בשטח'.

קפה ראשון של בוקר למרגלות אמת המים העתיקה של קיסריה... אנחנו מתנהלים בעצלתיים. נעים לעמוד בבוקר, לקשקש, להשלים פערים. באור של הבוקר אפשר לראות את הנעליים החדשות, את החולצה החדשה של Columbia... צילומים ראשונים, ערכת הקפה נארזת. אנחנו סוטים מהדרך המקורית והולכים על קו החוף. הים כחול עמוק. הגלים הקטנים מלחכים את החוף. המראה כל כך מפתה. בחניה הראשונה, ככה כמו שאנחנו, מתפשטים ורצים לטבול במים. מרחוק התחתונים נראים בדיוק כמו בגד הים ששכחתי בבית. למי בכלל איכפת... כל זה זה מתגמד מול ההתרגשות של לטבול בים על הבוקר. אחרי השחיה הזו הכל נראה אחרת...גם זה שצריך ללכת בבגדים רטובים...

בדרך אנחנו עוברים בגן הלאומי של קיסריה. ההיפודרום כמו ממתין למרוץ הסוסים הבא. באמפיתיאטרון פורקים ציוד לקראת ההופעה של מחר בלילה. בתי הקפה ריקים מאדם. בינתיים. הכל עוד מנומנם משהו. בקיבוץ שדות ים הכנות אחרונות לחתונה שתיערך שם בצהרים. רצי הבוקר על החוף. תכף אנחנו נפרדים מרצועת החוף המקסימה הזו.

ההליכה בהמשך נעשית קצת משעממת. הולכים על קו החול, דיונות, גבעות של כורכר, קצת כביש, אנחנו זוכים לקריאות 'כל הכבוד' ממכוניות חולפות, תחנת הכוח של חדרה, פארק נחל חדרה. קטע די מעצבן וכבר נעשה די חם. אני מנסה להפיק ממנו כמה שאפשר. ההליכה על הדיונות לא קלה אבל אפשר להרוויח מזה. שמתי לב שהיא מפעילה היטב את שרירי התחת והבטן. 'טוב' אני אומרת לעצמי 'אולי יצא לי מכל המסלול הזה תחת מעוצב'... כשאני מכווצת ת'תחת לעוד קצת דיונות, לעוד דרך עפר סתמית, והנה גבעת אולגה. עשרות פעמים אני חולפת על פניה בנסיעה ומעולם לא נכנסתי. עד להצצה היום.

אנחנו חוצים את כביש החוף לכיוון תחנת הרכבת חדרה מערב (יש גם חדרה מזרח?), סימוני השביל נעלמו. אנחנו בנקודת הסיום. מסתדרים לצילום קבוצתי אחרון ונפרדים. גם בפעם הבאה יהיה ים. את זה כבר הספקתי לבדוק.