ואז הגענו אל החוף. איזו התרגשות. כאילו לא ראינו ים בחיים.

היום היה חם מאד. המפגש עם המים ישר גרם לנו לפשוט את בגדינו ולרוץ ככה, כמו שאנחנו, אל המים. שלהי הקיץ החוף כבר לא כל כך מלא אנשים. מגרשי החניה די ריקים. הרבה מזנוני חוף עם כסאות מפלסטיק בצבעים שונים עומדים משמימים.

אחרי זה הלכנו והלכנו והלכנו והלכנו.. מחוף בית ינאי לחוף נעורים ולצוקי ים ולחוף עין התכלת ולחוף נתניה ולחוף ארבע העונות שם השפה הרשמית היא כנראה צרפתית, והמשכנו עד לחוף הירוק שנמצא בשפל נחל פולג קצת לפני מכון וינגייט.

האמת היא שזה היה קצת משעמם. מצד שמאל מצוקים ומצד ימין ים ועוד ים שנראה כמו מראה שהבריקה עצמה לכבודנו. המון חופים יפים. ויכולנו להפסיק באמצע כי הרכב היה נגיש במרחק שיחת טלפון אחרת. אבל מה פתאום שנוותר?

הדרך הארוכה והחד- גונית משהו גורמת לך להתכנס לתוך עצמך. ללכת ולשתוק. ואני הולכת ושותקת והמחשבות עוברות לי בראש. על עצמי, על המיכלים שבי המתרוקנים ועל אלה מתמלאים, על מקומות שבהם צריך לעשות שינוי, על כעסים ומתחים וגם כל רגעי אושר פה ושם...

הרגליים כבר בקושי סוחבות. השרירים מרוטים מעייפות וזועקים 'די'. ברגעים האלה החלום הוא רק להוריד את הנעליים. אחרי המצוק רואים את הסוף. הרגשה נהדרת להגיע לסוף. 22 ק"מ מאחורינו. דבר ראשון חולצים נעליים. טבילה אחרונה בים. עולים לרכב. קצת בדיחות על עצמנו ותוך זמן קצר משתרר שקט.. אנחנו מגיעים הביתה בחושך...

עכשיו מחכים לתמונות שיגיעו במייל בהמשך הערב, שמביאות אלינו את הרגעים שחווינו – ישר לכורסא, כמו שכתבה תמי:

בהתבוננות רצופה על כל שלוש המצלמות ובעיקר על רגעי הלחיצה של כל אחד מהצלמים והצלמת (שזו 'אני'), מתקבל ממש אלבום מפואר גם של חבורה מופלאה וגם של חתיכת ארץ בה טיילנו. הצרוף של שמלת כלה, שני חרדים עם חכות של דיג, ישבנים חשופים, עצים שרופים וצמיחה חדשה של סוף ירוק, משטחים של צדפים, שריטות כורכר ועלי אקליפטוס, סל מלא בדגים ותמונה לסיום של כולנו, מה עוד יכול הבן אדם לבקש? ..

מצווה לדוג דגים.. לא?