בתוך כל ענייני התחזוקה השוטפת, צביעת השיער זה סוג של עז מהסיפור הידוע על "הרבי והעז", שלפי עצת הרב יום אחד פשוט מכניסים אותה הביתה רק שפה הסוף שונה - היא כבר לעולם לא תצא. מהיום שהיא נכנסת אליך הביתה היא תגור אתך מעתה ועד עולם. יהיה צפוף, יהיה לא נעים, יהיה לפעמים גם מסריח אבל אף אחד לא אפילו לחשוב על להוציא אותה...

מהרגע שמתחילים עם זה, אי שם בשנות העשרים – אף פעם לא נוכל לחזור למה שהיה פעם. אם בשנות העשרים והשלושים עשינו את זה בשביל הגיוון, בשביל הפאן, בשביל ההרפתקאה, החידוש, השינוי.. אחר כך אנחנו עושות את זה בשביל להסתיר. להסתיר את מה שאנחנו כל כך מתבאסות ממנו – את השיער הלבן.

תסתכלו פעם מסביבכם. תסתכלו טוב. שמתם לב שאין כמעט נשים עם שיער לבן? פתאום כל העולם נהיה צעיר... אין נשים מבוגרות. יש סיסמאות כמו "שישים זה ארבעים החדש". מי שלא צובעת את שיערה נראית יוצאת דופן. אמיצה משהו... אם אין נשים מבוגרות אז זה גם משפיע על הלבוש, אבל על זה בפעם אחרת.

אצל הגברים המצב קצת שונה. שיער לבן נחשב למשהו שיש בו סקס אפיל. אבל בכל זאת יש כאלה שהסקס אפיל הזה לא מושך אותם והם צובעים שיער. ויש גם תופעת המפרצים. גם אם השיער שלך עוד לא הלבין, המפרצים האלה מגלים את מה שאתה רוצה כל כך להסתיר. הפתרון למצב הזה הוא פתרון דרסטי. גאלח קוראים לזה. מגלחים את כל הראש וחושפים קרקפת מבהיקה. 10 דקות במקלחת אחת לכמה ימים וכל הבעיות נפתרות.

אבל בואו נחזור לצביעת השיער. מדובר במשהו שמצריך פינוי זמן, התארגנות. תכנון. את לא יכולה לבוא למספרה ככה סתם ולהגיד לספר "היום אני רוצה לצבוע את השיער". צריך להזמין תור כמה ימים מראש. כשגרתי בחו"ל, עניין התור היה סיפור. אי אפשר להזמין תור לעוד יומיים שלושה. כשאת יוצאת מהמספרה אחרי טחנת שם 3-4 שעות, את יוצאת עם תור לפעם הבאה, כמו ביקור אצל הרופא, הכל מסודר. אין דבר כזה 'דחוף'. בארץ זה שונה ובכל זאת לצבע אי אפשר לבוא מעכשיו לעכשיו. את מזמינה תור. את יודעת שתלכי עכשיו לשרוף במספרה כמה שעות טובות. כדאי לך לבוא במצב רוח טוב ועם הרבה סבלנות ועם ספר (שבטוח לא תקראי). יש כל מיני 'צבע'. יש הפשוט הזה שלוקח שעתיים אבל אם באמצע החיים בא לך להיהפך פתאום לבלונדינית – זה כבר סיפור... הראש שלך מתמלא בעטיפות אלומיניום קטנות ששעות לוקח לשים אותם באיזה סדר לא מובן. ואחר כך צריך לשבת שעות מתחת למייבש שיער וגם בלעדיו. בסוף יוצאים עם שיער בלונדיני מקסים ויבש כל כך שמצריך התמכרות לקרמים ולמסיכות של לפני ואחרי..

אבל אין מה להגיד. זה יפה. זה שווה את ההשקעה. כמה פסים בלונדינים פה ושם, גוונים בשלל צבעים – פותחים בפנים עולם חדש.. עולם שאחריו לעולם לא תחזרי לצבעים המשמימים של 'הצבע המקורי שלך' שחור או חום או להיות ברונטית (מה זה בכלל?) וכל היפה הזה מצריך השקעה. זמן המספרה עלה משעתיים לשלוש שעות מינימום וגם הכסף.. גם הכסף.. בחשבון פשוט מדובר על משהו קבוע אחת לששה שבועות, בחישוב שנתי זה יוצא לא מעט זמן והרבה מאד כסף...

לחשוב על לחזור לצבע המקורי שלי? לטבעי, לפשטות, למה שהיה פעם..., השתגעתם? מי זוכר איך הייתי פעם. הגוון הג'ינג'י' הזה, הפסים הבלונדינים האלה – זה אני. אין משהו אחר. הצבע השתלט על הכל. אני מסתובבת עם תחושה שהכל אפשרי ושאם ארצה, פעם בשישה שבועות אני יכולה לבחור לי צבע חדש ואולי גם תדמית חדשה ...