הצצה באלבום התמונות היא מסע אל עצמך. אל תחנות בחייך. לימים שאפילו אני עצמי לא זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני הולכת לבית הספר, תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום. אני נזכרת בכל מיני אירועים קטנים. הבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות. ההורים שלי שכבר מזמן אינם. לפני כמה שבועות סרקתי תמונות של חמותי. שעות של הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני מכירה כל השנים כחמותי. האמא של הבנזוג שלי. משונה לראות מי שאת מכירה שנים כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בצופים ... פתאום את מבינה שמאחורי הבנאדם שאת מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..

עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. המשימה שלי היא לבחור תמונה מהאלבום ולהתכתב איתה. אני מתלבטת. איך בוחרים.. תמונה אחת או כמה. כמה תחנות או רק אחת.. ואיזו...? קשה.

הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת מנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עוד לא היתה לי שמלת כלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז לראות אם ישאירו לי את הגבס או אולי יורידו אותו. היא אמרה לי שתוך שבוע היא תספיק. שבוע לפני החתונה נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד ליא תה הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ככה נתפרה השמלה.

לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שלא אוכל ללכת למקווה כמו כל בת ישראל כשרה שנכנסת לחופתה, הרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...

אחרי החתונה אני אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר אחרת. רחוק. הכאבים. ההכנות לחתונה. הגבס. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאחותי. לאן אני הולכת? הבית שאליו אני עוברת. החיים שאני הולכת לחיות. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי. לא רואים את הכאבים שלי, את זה שהיה קשה לי מאד לעמוד ערב שלם ולחגוג ביום השמח הזה. את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.

אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית בסדר. השמלה בסדר. גם הפאן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.