אני מסתכלת עליה. היא נראית נהדר. בשנים האחרונות היא מצליחה מאד, היא עשתה שינוי רציני מאד בחייה האישיים וגם בחייה המקצועיים. כשנפגשנו לארוחת בוקר ישר ראיתי שמצב הרוח שלה על הפנים. נראה שהיא באחד מאותם הימים שבהם את קמה והכל נראה לה בין גווני האפור לשחור.  לאן שלא ניקח את השיחה הכל נתקע במצב הרוח הירוד שלה.

"מתחשק לך שנעשה איזה תרגיל?" אני שואלת אותה, היא מסכימה. אני מוציאה דף ואומרת לה לרשום על הדף לפחות 20 הצלחות שהיו לה, לא חשוב מתי. היא מסתכלת עלי במבט עקום. אני מרגישה שהיא תכף מתחרטת על זה שהסכימה אבל אני לא נותנת לה סיכוי לחזור בה. "יאללה, תתחילי" אני מאיצה בה. היא רושמת שורה אחת ועוצרת לחשוב. עוד שורה ושוב חושבת. אחרי ארבע שורות היא מודיעה לי חגיגית שהיא גמרה וש'אין לה מה להוסיף'. היא נותנת לי את הדף. כל מה שרשום שם בארבע השורות אלה דברים שקרו לה בשנה האחרונה פחות או יותר והכל מסתכם בחלק המקצועי שלה. "ומה עם מה ספרתי לי הבן שלך?" אני שואלת, "זה לא בדיוק נחשב הצלחה... אנחנו עוד באמצע" היא אומרת "וכל מה שקרה עם הבנזוג שלך בעבודה שלו?" שם היה משבר גדול והיא סייעה לו מאד בתקופה זו. "לא חשבתי על זה בתור הצלחה" אמרה, "והמכתבים שקבלת מהתלמידים שלך אחרי הבגרות, והטלפונים מההורים?" היא אומרת לי שזה התפקיד שלה. אני מנסה מכיוון אחר: "הטיפול שלך באמא שלך? והדרך שבה התמודדת עם המשבר בנישואין?" ואני מונה עוד ועוד והיא מסתכלת עלי.

אני מביטה בה שוב. היא אשה מדהימה. עבדה, למדה, מגדלת בית ומשפחה לתפארת, נראית נהדר, מלאת אנרגיות, מובילה בתחומה... אני מבינה שכל מה שאני מכנה הישגים בעיניה זה לא נחשב בכלל. אז מה אם גידלה שלושה ילדים, כולם עושים את זה, ומה זה תואר שני? את זה יש היום כמעט לכל אחת. ולמרות שהיא קרייריסטית, היא עדיין רואה עצמה נושאת בנטל העיקרי של בית וילדים ומשברים. היא בכלל לא רואה בכל ההישגים האלה הצלחה. אני שואלת אותה למה לא?

כל ההצלחות האלה לא נראות לה משהו להתרברב בו או לדבר עליו. היא יודעת לדבר עליהן רק מהצד של הקושי. כמה זה היה קשה ומורכב. ואם יוצא מזה משהו טוב אז לא מדברים עליו כי אז היא צריכה להלל את עצמה ולזה היא לא רגילה. היא מחכה שאחרים יגידו את זה והם בדרך כלל לא אומרים.

אז היום אני אמרתי לה. אמרתי לה את כל זה. רוב הזמן היא שתקה. "תגידי, אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא השיבה לי בתנועת ראש שהיא מסכימה. "את מסכימה להגיד לי למה היה לך מצב רוח רע הבוקר?"  הבוקר שלה התחיל בזה שהבנזוג שלה ניסה להתחמק מלבוא ליום הורים בבית הספר. הוא לא כל כך רצה לבוא והיא לא ויתרה. הויכוח הזה על הבוקר העכיר את מצב רוחה. עכשיו אחרי שדברנו קצת, שאלתי אותה אם היא יכולה לראות את מה שקרה בבוקר בצורה חיובית...

 היא חייכה. לי זה הספיק...