זה התחיל כמו סיפור רגיל, שהתחיל בהריון רגיל, תשעה חודשים שעוברים פחות או יותר במסלול הרגיל: בחילות של בוקר, וגוף שמשתנה, ותחושת אושר שמתפתחת לאט לאט  כלפי היצור הזה שגדל בתוכי (שאחר כך התברר לי שזו בכלל היתה יצורה..), ועליה במשקל, בדיוק במידה המתאימה, והרופאים שכל הזמן אמרו לי שגיל העובר לא תואם את מספר השבועות של ההיריון ולכאורה לא חשבתי שצריך להתרגש מהאמירה הזו..

ובדיוק הגיע ערב חנוכה עמוס במיוחד. מסיבה לילד בגן, הדלקת נרות עם כל המשפחה, ומאכלי החג: לביבות וסופגניות ומרק בצל ואחרי זה מסיבת ריקודים לתוך הלילה עם בטן של הדקה האחרונה של ההריון..

באמצע הלילה התעוררתי וידעתי שזהו. המים ירדו. בדרך, בנסיעה, הצירים הלכו והתגברו ובמעלית כבר לא יכולתי לעמוד וכשהגעתי לחדר הקבלה, המיילדת אמרה שאין זמן ודחפה אותי ישר לחדר הלידה. "תקראי לו שיכנס" אמרתי לה "אין זמן" היא עונה לי "תקראי לו, הוא מחכה" "אין זמן" היא עונה לי, "תקראי לו. בלעדיו אני לא יולדת" צעקתי לה "טוב" היא דחפה אותי פנימה וצעקה לו שיבוא. שנייה  אחרי זה הוא נכנס. "תלחצי, הראש כבר בחוץ" היא צועקת לי. כל תרגילי הלחיצות שידעתי נעלמו לי מהזכרון "תלחצי" היא צועקת עלי "אין לי כוח" אני אומרת לה "תתאמצי, אנחנו תכף גומרים" הוא מעודד אותי ללחוץ. אין ברירה. אני לוחצת "זו בת" אני שומעת את הקול שלה. "שעת לידה ארבע בבוקר משקל 2700" היא צועקת. תחושת אושר מציפה אותי. "תמשיכי ללחוץ" היא אומרת לי "עוד לא גמרנו". אני לוחצת ושוקעת. לוחצת ושוקעת. נעשה לי קר.  קר מאד. הרגליים למעלה כואבות. אי אפשר להוריד אותן. ברקע אני שומעת קולות.

-          אני מבקשת ממך לצאת עכשיו מחדר הלידה. עוד מעט היא תצא לחדר התאוששות.

-          דוקטור, טוב שבאת. יש לנו כאן... שלייה שלא נפרדה

-          תזמינו מיד 3 עירויים ו-3 מנות דם

-          תלחצי... תלחצי.. השלייה עוד לא בחוץ.

-          קר לי. אני אומרת לעצמי.

-          תלחצי... תלחצי.. מישהו לוחץ לי על הבטן. 

ברגע מסויים, אני נותרת עם תחושת הקור והרגליים שעוד קשורות למעלה ומציקות לי.  אני מאבדת כל קשר עם המציאות

........

תחושת הקור לא עזבה אותי גם כשפקחתי את עיני. לידי עמד איש בבגד ירוק, רושם כל מיני דברים בכרטיס. אחר כך הוא בדק את העירויים שהיו מחוברים אלי. אחד בכל יד. כשהוא בדק לי לחץ דם ודופק בדיוק פקחתי עיניים. החדר היה מוצף באור חזק שנכנס דרך החלון. הוא כתב שוב.

-          "מה השעה?" מלמלתי, "קר לי"

-          "צהרים" הוא ענה, לקח שמיכה שהיתה מונחת בצד ושם אותה עלי.

-          "מה קרה לי?" שאלתי.

-          "לא משהו רציני, רק נס חנוכה קטן" הוא אמר, "היית עם רגל אחת בכל עולם"

-          "איפה אני?"

-          "את בחדר התאוששות.

-          איפה כולם?

-          בחוץ.

-          הם יכולים להכנס?

-          לפני שהם יכנסו אני צריך לעשות לך 'קבלה'

הוא שאל שאלות ורשם את התשובות. אחר כך הצמיד ליד שלי צמיד ורוד. בת. בדק אותי עוד קצת, הוציא את המחט של העירוי מיד שמאל ובדק את זו שמצד ימין והלך. בחדר היא כבר חיכתה לי. ישנה. היא נראתה כל כך שלווה. כל המהומה מסביבה לא נגעה לה בכלל. הצצתי אליה. לרגל שלה היה מוצמד צמיד ורוד דומה לזה שהיה לי על היד. השם שלי היה רשום עליו. גם בלי זה ידעתי שהיא שלי. מהמבט הראשון. ידעתי גם שהיא נס חנוכה הקטן שלי.