חורף. אני משרתת בבסיס נידח אי שם בדרום הארץ. עוד כמה שבועות אני משתחררת. הקשר ביני לבין הקצין החתיך הזה שהגיע לבסיס לפני כמה חודשים הולך ומתחמם, אבל עוד לא ברור לגמרי לאן זה הולך. ב-31 בדצמבר הוא יוצא לסיור בקו. אני בחמ"ל ואנחנו מדברים בקשר. בהתחלה זו שיחה מבצעית. לאט לאט השיחה עוברת לפסים מבצעיים מסוג אחר. קר מאד בחוץ. השיחה הולכת ומתחממת תוך שהיא מוגבלת לאמצעי הקשר שבו אנחנו מדברים. לא בדיוק דיבור. יש הרבה רווחים בין המילים. אנחנו לא לבד. כל העולם מאזין לנו. ב-12 בלילה הוא שולח לי נשיקה בקשר. אני שולחת לו בחזרה. תחושת האושר מצליחה לעבור גם את השתיקות ואת מגבלות הקשר של המכשירים  האלחוטיים. בשביל זה לא צריך לדבר. בבוקר כשאנחנו נפגשים לשנינו כבר ברור שדבר נפל בינינו.

מאז אנחנו ביחד. ב-12 בלילה אנחנו ממהרים להשלים את הנשיקה החסרה ההיא מהלילה ההוא.

שתהיה שנה טובה באמת