אני פותחת את המקרר ומסתכלת על התכולה שלו. הכי קל לראות את המדף העליון. בחלק הקדמי נמצא כל מה שבשימוש יומיומי. הגבינה הלבנה, הקוטג', שקית הניילון שבתוכה עטופות פרוסות הגבינה הצהובה.. יש לי מושג מה יש בחלק הקדמי. כל מה קורה אי שם מאחור הוא התעלומה, וזה רק כשמדובר במדף העליון. ובמדפים למטה? מה בדיוק קורה שם? אני רואה מה שנמצא קרוב. בפנים זה כבר סיפור אחר. לא פעם אני מגלה שם קופסה של תותים שאפשר לקחת אותה למחקר מדעי, או שקית עם רוטב אדום שנדמה לי שבגלגול הקודם היה סתם עגבנייה...

באופן מפתיע, בדיוק אותה תופעה קיימת גם כשמדובר בארון הבגדים שלי. אני משתמשת בבגדים שנמצאים אך ורק במדף האמצעי, וגם בו רק בחלק הקדמי. כל מה שעומד מאחוריו מצדדיו ומעליו הוא לא קיים. לאחרונה הצלחתי להבין שבעצם כמעט את כל סוגי הבגדים שקיימים כבר יש לי, אני פשוט לא זוכרת אותם. כבר עשיתי לעצמי כל מיני מיונים כדי לזכור יותר טוב אבל תמיד אני משתמשת בעיקר במה שמקדימה. ככה גם לגבי שידת המגירות שלי שמכילה את התחתונים והחזיות והגרביים. יום אחד, במקרה, נזכרתי במכנסיים בצבע אפור, בעודי מחפשת אותם גיליתי במקרה את הסוודר המדהים בצבע טורקיז שבחורף הקודם חרשתי עליו בלי סוף...

כן, מתברר שלא רק שאנחנו לא זוכרים מה יש לנו במקרר, בארון ובמגירות, גם באישיות שלנו זה בדיוק אותו דבר. אנחנו לא זוכרים מה יש לנו במגירות הפנימיות שלנו. אנחנו לא זוכרים אילו יכולות נחבאות אצלנו אל הכלים. במשך שנים התרגלנו להתרכז בשתיים שלוש חוזקות שהיו הכי זמינות ונגישות, ובכך סגרנו את העניין, בטוחים שזה כל הסיפור - שרק בזה אנחנו טובים. ויותר מזה – שבשאר הדברים אנחנו ממש ממש גרועים.

וככה יצא שבשיחה שהתגלגלה לה במגרש החניה דקה לפני שנכנסנו כל אחת למכונית שלה ודברנו על הקושי שבליישם את התכנית, היא פתאום אמרה "אני לא רואה בזה בעיה, עם כל הניסיון שלי ושלך" כשנסעתי בדרך חזרה חלפה במוחי המחשבה שכל מה שאני צריכה כבר קיים בי, אני רק צריכה מישהו שיראה לי באיזה מדף תקעתי את זה.