"הרינג... מממ.... לפתוח את הבוקר עם הרינג... אין על זה" ככה זה יצא בספונטני ברגע הראשון שפתחו לנו את חדר האוכל...  ברגעים האלה נדמה היה שהאהבה להרינג (או בשמו המלא 'דג כבוש') יכולה היתה להוות אחד הקריטריונים להתקבלות לחבורה הזו. מובן שלא יכולנו לדעת את זה מראש אחד מכיוון שאף פעם לא התקבצנו לנו לבלות לילה שלם אחד, כולל ארוחת בוקר, ביחד... בפעם הזו החלטנו ללכת על מבצע של 2 קטעים בסוף שבוע אחד. ו- 2 קטעים ביחד, כידוע, זה כבר סיפור אחד..

ההרינג היה רק קצה קצהו של סוף שבוע שכלל 2 מסלולי הליכה רצופים (שהרי הפכנו כבר מזמן למיטיבי לכת), הצטיידות ליומיים, לוגיסטיקה קצת יותר מורכבת, מיניבוס ונהג שכיר או נהיגה עצמית, אכסניית דרכים אחת שבזמנים כתיקונם לא היינו מתקבצים אליה אבל בסוף השבוע הזה היא הפכה להיות מקום מאד מיוחד, ארוחת ערב משותפת, בני זוג שבדרך כלל לא מצטרפים, קבלת שבת, הרבה יין, וציפייה לראות את "ארץ נהדרת" שנגמרו בניקור ארוך לתוך הכרית.

ההתחלה היתה דומה. 5 בבוקר התייצבות. 6:45 קפה ראשון של בוקר בפתחו של ציר ההליכה, שאדיו המהבילים התערבבו בצינת הבוקר של שפלת יהודה והעלו מחדש את הדילמה הקבועה בעונה זו של השנה: מכנסיים קצרים או לא.. יחד עם ההבטחה על זה שהולך להיות מזג אוויר שחבל"ז... בבוקר היתה גם הכרזה על פינת "בן יהודה". המשימה להפעם היתה להציע שמות למסלול הכפול (דו-מסלול) ולאכסניה שבה נלון הלילה. קטע ההליכה התחיל במצפה מודיעים בואכה משטרת לטרון ועד לשער הגיא. רחבת הכניסה של מצפה מודיעים בשישי בבוקר מלאה ברוכבי אופניים, סוחרי אביזרי אופניים ותלבושת לרוכבים מקצועיים. אין נשים בין הרוכבים. הדרך המתרוממת לאט לאט מהשפלה  אל ההר, עוברת באזורי קרבות ידועים מתקופת מלחמת העצמאות זיכתה אותנו מדי פעם בזוויות הצצה נהדרות אל השפלה ומישור החוף. בדרך צפינו בליקוי הירח, כשהשמש הואילה בטובה לצאת מבין העננים. הראות של הבוקר היתה נהדרת. במהלך הדרך נחשפנו למערכת הכבישים הענפה שהתפתחה לה בשנים האחרונות באזור, כביש 6 וכביש 1 וכביש 431 ולגשרים העצומים שנמתחו להם מעל נחלי האזור, כשבתוך כל אלה משתרגת לה מסילת הרכבת למודיעין וגם התוואי החדש של  הרכבת המהירה שהחולמים אומרים שפעם היא תגיע לירושלים ב-33 דקות ברקע ראינו העיר מודיעין. מרחוק אפשר 'לתפוס' את הגודל שלה ולהבין את הדבר הזה שצמח באזור בשנים האחרונות. אחר כך 'שברנו', לכיוון לטרון, עברנו ליד 2 המנזרים והגענו ללינת לילה בבית הארחה של נווה שלום שנוסד לפני שלושים שנה כיישוב משותף לערבים ויהודים. היום יש בו 50 משפחות. בדיוק חצי חצי.

זה היה שינוי מרענן לא למהר הביתה אחרי יום של הליכה מפרכת, כדי להספיק לארוחת ערב, ולהגיע במצב מספיק סביר כדי לא להירדם באמצע הארוחה. ומכיוון שארוחת ערב הוזמנה מראש, פתאום היה לנו המון זמן פנוי. מצאנו את בית הקפה המקומי שתינו קפה ונהנינו מהאתנחתא שאחרי ההליכה. ועוד נותר זמן למנוחת אחר צהרים טובה כדי להגיע רעננים לארוחת הערב ולהגיע הלומי יין ובמצב רוח מצויין לקבלת שבת שאחרי.

קבלת השבת התחילה בסיכום פינת "בן יהודה". כצפוי, הפינה התחילה בויכוחים על התקנון, שידוע לכל שהוא כבר אושר ממזמן, ועל השאלה: כמה פעמים מותר לכל אחד להצביע... בסוף התעייפנו והחלטנו שכל אחד יצביע כמה פעמים שבא לו. ואז הגיע זמנה של ארץ נהדרת וכל החבילה התפרקה.

על הבוקר, יחד עם ההתפעמות מהמפגש המחודש עם ההרינג ומזה שלא צריך להתעורר בארבע בבוקר, שמענו וידויים בנוסח "איך ששמתי את הראש על הכרית..." או "הספקתי לראות רק את שרה נתניהו..." בקיצור, אנשים.. אין להם מילה.

בבוקר הלכנו בדרך בורמה. את כל הפרטים ההיסטוריים שחסרו לנו, סיפק לנו הסניף המקומי של גוגל שאצלנו קוראים לו יריב. הבחור הזה פשוט יודע הכל.. חוץ מסתימת חורים היסטורית הוא משתף אותנו בכל פעם בפרק חדש בעלילותיו של חיידק שהוא התוודע אליו רק לאחרונה. מדובר  כנראה בחיידק מזן מאד מאד מיוחד בעל שם מסעיר במיוחד שנקרא הליקובקטור פאלי, שיש לו תכונות יוצאות דופן: הוא בעל יכולת שרידות גבוהה בסביבה עויינת, הוא מצפצף על כל הסביבה ומתגבר בקלות על כל המכשולים, בקיצור, גבר של ממש...

אחרי הליכה די קלה והרינג לארוחת בוקר טבול בסיפורים מהבית ופינת תרבות עם תה על השביל ופרק בקורות ההליקובקטור, וקפה של סוף מסלול ותמונה שמנציחה את הרגע, הגיע הזמן להיפרד קצת בצער אני חייבת לאמר. לקטע הבא אני כנראה לא אבוא.