בארוחת צהרים אחת בהרכב משפחתי מלא, שזה לא דבר של מה שכך, שמענו תלונות מהצד של הילדים על כך שמזמן לא היתה לנו לחופשה משפחתית. אני והבזנוג החלפנו מבטים. חופשה משפחתית? יכול להיות שהיו פה משהו שפספסנו? אנ'לא חושבת אבל לא אמרתי דבר. פה ושם עשינו כמה ניסיונות להיפגש ליותר מאשר ארוחה וקפה אבל הם לא כל כך הצליחו. תמיד היה מישהו שזה לא התאים לו, שהיה לחוץ בזמן, שהטיימינג היה ממש גרוע, שכרגע זה לא מסתדר וכו' וכו'. 'טוב' אמרתי תוך שאנחנו מחליפים בינינו מבטים 'אנחנו מארגנים משהו, מי בא?' דממה. אף אחד לא הגיב. הצענו שכל אחד יקח כמה ימים למחשבה וקבענו דד-ליין לתשובה.

לאט לאט זרמו התשובות. חיובית אחת ועוד חיובית והחייל אמר שזה חלום חייו לקחת חופשה מהצבא ולנוסע לחו"ל... כשכל התשובות היו חיוביות הבנו שהם רציניים. עכשיו העלנו את הרף. 'תביאו חופשה ממקומות העבודה' אמרנו 'כולל החייל...'

אנחנו בינתיים חפשנו יעד. לאן נוסעים בחורף? באירופה שלג וקר מאד והימים קצרים. ארצות הברית גם רחוקה וגם קרה וגם קצת יקרה..  תוך שאנחנו מחפשים התחילו להגיע התשובות לגבי החופשות. חופשה אחת אושרה, עוד אחת אושרה, גם הבקשה שלי אושרה, אצל החייל זה קצת התמהמה.. לא היה ברור מתי חייל בסדיר יכול לצאת לחופשה בחו"ל, אחרי שמונה חודשים, שנה.. שיחה טלפונית למפקד שלו הבהירה לנו שהוא בעד והוא יתמוך. זהו.  עכשיו כבר אין דרך חזרה .. עכשי אנחנו היינו צריכים להראות שגם אנחנו רציניים. האמינות שלנו עמדה על הפרק... בדקנו במה זה כרוך והחלטנו שהולכים על זה. עשינו תכנית. חילקנו משימות. קבענו מסלול. הזמנו כרטיסים. רכב. לינה לימים הראשונים... חיסונים, מלריה...

ועכשיו נוסעים. עוד יומיים נתעופף לנו מפה לחצי השני של כדור הארץ. לדרום אפריקה. לקיץ. לחופשה שאפילו אופטימית כמוני לא חשבה שהיא אפשרית ובטח לא חלמתי שהיא גם תתגשם כל כך בקרוב... בשישי בבוקר אנחנו נוסעים.

התרגשות גדולה אצלי.  כמעט הכל סגור. השאלה שעוד נשארה פתוחה היא בעניין הבאנג'י..  עושים או לא עושים...?