ככה בדיוק אני מרגישה. עוד מעט יאספו כל הגוזלים שלי, שהם כבר ממש לא גוזלים, לנקודת המפגש בשדה התעופה - תחנת היציאה לטיול המשותף שלנו שימשך שבועיים וקצת. אני מתרגשת מאד. זה לא הולך להיות פשוט. אנחנו אולי מחשיבים את עצמנו כמו ,one happy family  אבל אנחנו לא בדיוק הבנו מה זה אומר ומה המשמעות של הביטוי הזה. היחסים בינינו טובים אבל לא הדוקים מדי. אנחנו לא מתראים בצפיפות גדולה מדי בעיקר בגלל ענייני מרחק ועבודה. אנחנו שומרים על יחסים טובים מאד מרחוק. בקיצור, אנחנו לא רגילים לחיות האחד בתחת של השני, 24 שעות ביממה במשך כל כך הרבה ימים..

הטיול הזה הולך להיות סוג של סיר לחץ... 6 מבוגרים. כל אחד דעתן יותר מהשני, 2 נשים ו-4 גברים, החייל הוא הכי צעיר. כל אלה יכנסו לרכב אחד ויעשו את דרכם ביחד במרחבי דרום אפריקה, שאני מקווה שיוכל להכיל אותנו לא רק באופן פיזי, אלא גם באופן רגשי, לאורך מאות קילומטרים, תוך שאנחנו מגשרים האחד על הרצון של השני, ומקווים שפעם זה יוותר ובפעם הבאה ההוא יוותר ונצליח למצוא את האיזון הנכון. זה אוטו עם הרבה אגו, אבל גם עם הרבה רצון שזה יצליח.

שיננתי לעצמי כמה כללים שבטח יועילו: לא להתערב, לא להעיר, לא להעדיף, לא להידחף, לא להתעקש, לא להכנס להם בשיחות, לא לנקוט עמדה, לתת להם לבחור, למצוא דרך שבה כל אחד יוכל להביא את הרצון שלו לביטוי, לעשות תורנות נהגים, לשקוע בספרים שלי, לצלם כמה שיותר, להקשיב, לכתוב, ואם במקרה ישאלו אותי ואני אהיה בסביבה, אני בטוח אענה.

אני בכל אופן מתכוונת ליהנות וחסר שמישהו יפריע לי...