היא היתה המזכירה שלי בעבר.

כמעט יחד התחלנו לעבוד. היינו ארגון חדש בתהליכי בניה וצמיחה ובתחושה של התחלה משכרת.

בנינו משהו מההתחלה. המצאנו הכל תוך כדי תנועה. למדנו תוך כדי התנסות, תוך כדי תנועה. הכל בהתהוות.

נדרשנו כולנו להשקעה רבה של מאמץ ושעות רבות של עבודה.

מהתחלה היתה קצת שונה. היו כל מיני חריקות. משימות שלקחה על עצמה לא הסתיימו בזמן, תמיד היו סיפורים, בעיה של אמינות, היה בה חוסר סבלנות לאנשים, נעדרה הרבה. בקיצור, הרגשתי שאני לא ממש יכולה לסמוך עליה. יותר ויותר מצאתי עצמי עושה את המטלות שלה. כדי שלא יהיו פשלות וגם מתנצלת בפני אנשים שהעירו על ההתנהגות שלה...

היו לנו שיחות במהלך התקופה אבל פרט לשיפורים זמניים לא השתנה דבר

בדרך כלל חזרה לסורה תוך מספר ימים.

כשהגיע זמנה לקבל קביעות, החלטתי לפטר אותה.

זה היה קשה.

לילות שלמים לא ישנתי והתלבטתי.

משלחות שלמות עלו אלי לרגל כדי שאבטל את רוע הגזירה: בעלה חולה, היא תשתפר, תני לה הזדמנות, המצב הכלכלי בבית לא טוב. וכו'.

זה לא היה פשוט בכלל. אנחנו גרות באותו מקום ולעיתים נפגשות..

אבל אני הייתי נחושה בדעתי.

היא כעסה עלי במשך שנים. מפעם לפעם, כשהיינו נפגשות, היחסים היו מאד קורקטיים ולא מעבר לכך.

לא עקבתי אחריה מאז. שמעתי שלמדה ועבדה בכל מיני מקומות.

לפני כחודשיים התחילה לעבוד במקום חדש. פגשתי אותה והיא ספרה לי על כך מאד גאה. כאילו רצתה לאמר לי: "את רואה... למרות הכל..."

שמחתי בשבילה. במקום הזה היינו מתראות לעיתים קרובות והתפתחה איזו רוח חיובית  בינינו...

הבוקר היא ספרה לי שמפטרים אותה

"דווקא לך לא רציתי להגיד", אמרה לי. ובכל זאת ספרה.

"מדוע?" שאלתי

"שמעתי שיש עלי תלונות שאני לא מתייחסת יפה לאנשים".

הייתי עצובה בשבילה.

הבחורה לא לומדת..

חיים שלמים עברו והיא לא לומדת...