זה משפט הפתיחה של מקהלת האוטו בבוקר כשאנחנו יוצאים לכביש. הנטיה לקחת את המסלול הימני כל כך אוטומטית עד שכל בוקר מחדש צריך להזכיר לנהג התורן שימינה זה בעצם המסלול השמאלי... 

אנחנו מצטיידים בסופרמרקט המקומי ונוסעים לכיוון דרבן. זה אזור חקלאי. מגדלים פה עצים לכריתה. אפשר לראות בדרך את שלבי הגידול השונים של העצים, מרגע הנטיעה עד קרוב מאד לכריתה שמונה שנים לוקח המחזור הזה. אומרים לנו שכל זה עסקים פרטיים. לאורך הכביש רואים תושבים מקומיים צועדים. לא רואים אף זוג אופניים אחר. רק צועדים מפה לשם.  אי אפשר לדעת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אנחנו מנסים לנחש, הם בטח אי שם בתוך השיחים. לפעמים מבקשים טרמפ אבל ההנחיות הן שזה אסור.

חצינו את סווזילנד מדינת חסות של דרום אפריקה אחרי ביקורת דרכונים. האזור חקלאי ומגדלים בעיקר קנה סוכר  ליד השדות נמצאים המפעלים שבהם מעבדים את הסוכר. שעתיים לקח לנו לחצות את סווזילנד שוב ביקורת דרכונים. שלטים על איידס. קונדומים לחלוקה חינם בכל מקום. לא רואים פה אדם לבן אחד.המקומיים הם בצבע מאד מאד כהה. מוצאם בעיקר משבט הזולו. האזור נקרא קואזולו נאטל. אנחנו מתעניינים בבחורות או נכון יותר בשיער שלהן. השער שלהן מאד מאד מקורזל. הן כנראה לא אוהבות את זה. להרבה מהן יש פאות של שיער חלק וגולש...

החיים אחרי הפארק נראים לגמרי אחרת. דרום אפריקה אחרת נגלית לנגד עינינו בנסיעה בכבישים. עיירות מוזנחות (טאונשיפס בשפה המקומית), בקתות קש מכל מיני סוגים. כפרים  מפוזרים לאורך אלפי קילומטרים. בית פה ובית שם. ילדים בתלבושת אחידה חוזרים מבית הספר. רוכלים של בננות ושל מה שאפשר בשולי הכבישים המהירים, אלה בעיקר נשים. אנחנו עוצרים לקנות תירס קלוי על האש.

בפארק היינו עסוקים מהבוקר עד הערב בתצפיות על חיות. מחוץ לפארק אנחנו מתנהלים אחרת. המרחקים גדולים ואנחנו נוסעים הרבה. יש הרבה זמנים בין לבין. שיחות. אנחנו עסוקים בלתכנן את מקום הלינה הבא וכמובן מה לאכול ואיפה לאכול..  בקרוגר פארק הזמנו לינה מראש בשאר המקומות אנחנו מתנהלים בשיטת ה-bad & breakfast אצל אנשים פרטיים, זה גם יותר זול מבתי מלון, וגם מאפשר לנו להפגש עם המקומיים ולהציץ קצת לחיים הפרטיים שלהם ולאורח החיים המקומי. הבתים גדולים ורחבי ידיים, בריכת שחיה היא כמעט חובה בחצר.. נראה שהחיים די טובים פרט לעובדה שאצל רובם מדובר בהסתגלות לזה שהילדים עזבו את הבית וחלקם אפילו עזב את הארץ וההורים נותרו עם בית גדול והמון חדרים ריקים. אצל חלק מהם זו תעסוקה לפנסיה, תעסוקה לאישה, הבתים בדרך כלל מוקפים בחומות גבוהות. מעבר לחומה של הבית מסתתרת מציאות שאף אחד לא אוהב אותה.. 

עושה רושם שדרום אפריקה מתנהלת בשתי כלכלות נפרדות, זו של הלבנים בעלי האמצעים, המתגוררים בבתים רחבי ידיים עם כרי דשא רחבים, המתבצרים מאחורי חומות וגדרות לגובה מגובים בחוטי חשמל שמקיפים את הבית ובאבטחה כבדה. בבית אחד אפילו ראינו שומר חמוש בנשק.. וישנה המציאות של האפריקאים המקומיים.. משהו לא עובד פה. יש רשת של מסילות אבל לא רואים רכבות, התחבורה הציבורית היא משהו שלא ברור בכלל. בקושי רואים אוטובוסים. אנשים מחפשים טרמפים בכבישים המהירים והם לא לבנים. ברוב המקומות לא רואים אדם לבן אחד.

הנסיעה הזו לא נעדרת ויכוחים ושיחות. אנחנו מדברים הרבה על מצבם של האפריקאים המקומיים מתווכחים למי טוב יותר בחיים לנו או להם. אנחנו מנסים להבין איך הם תופסים את המציאות שלהם. בעיירות יש הרבה שלטי רחוב על אמצעי מניעה, על איידס, על זה שעדיף זוגיות אחת על פני מגוון אפשרויות בחירה. הלבנים אומרים לנו שהבעיה של הארץ הזו היא המוני היתומים והפשיעה הפנימית. 

באחת העצירות לתדלק כשאמרנו שאנחנו מישראל, והם קלטו שאנחנו מהארץ שבה נולד ישו... היתה התרגשות גדולה.

נסענו יותר מ-900 ק"מ מדרבן לכיוון פורט אליזבט. הכבישים לא במצב כל כך טוב. עיירות מוזנחות לכל אורך הדרך. נסיעה ארוכה מאד ומעייפת. בספסל האחורי יש ישן תורן.. מה שעובד הכי טוב אלה חידות הגיון. מפעם לפעם מישהו זורק איזו חידה ואנחנו מתעסקים בלהפוך אותה מכל הכיוונים עד שיצא ממנה המיץ שבדרך כלל אין לו קשר לפתרון... אנחנו מתכננים את הסרט של הטיול. החייל מתאר לנו את הקדימון שהוא מכין לקראת הסרט הגדול בהמשך. אנחנו מתכננים את נקודות העצירה הבאות, את מקומות הבילוי הקרובים וכמובן את עניני האוכל. בענייני אוכל היה ויכוח גדול, מתי הכי טוב לאכול? זה הפך למרכזי בתכנון היום שלנו. הבנזוג ואני אמרנו שכדאי לנשנש ביום ובערב לאכול. הצעירים (שהם הרוב המוחץ בטיול) אמרו שהם רוצים לאכול בצהרים ולנשנש קצת בערב, החייל אמר שהוא רגיל מהצבא לאכול בשעה 12, האחרים אמרו שהם לא רוצים להתאפק כל היום ולהגיע מורעבים לארוחה. בהתחלה ניסינו את השיטה שלנו. סנדוויצ'ים ונשנושים פה ושם, יצא במשך כל היום תמיד היה מישהו רעב בסביבה שכל הזמן חיפש מה לאכול, וכשכבר הגענו לאכול חלק מהמקומות שסימנו לנו במשך היום כבר נסגר.. השיטה לא עבדה. עברנו לבדוק את השיטה השניה. זה עבד יופי. כמות הרעבים פחתה ונהיה שקט. 

בעיית האינטרנט נפתרה באופן לא רע בכלל. רכשנו כרטיס sim מקומי, באמצעותו התחברנו לרשת המקומית, קנינו זמן אוויר וזה איפשר להתחבר לאינטרנט כשצריך, עוזר בחיפושי B&B ומאפשר לחברה לעדכן את הפייסבוק שלהם.

התכנית להגיע לפורט אליזבט בנסיעה אחת רצופה התגלתה כבעייתית. החלטנו לעצור בדרך בעיר שנקראת East London נפלנו על B&B מכובד ביותר. גשם יורד בחוץ. גשם של קיץ. כל הילדים שלה עזבו את הבית וחלקם אף את המדינה והיא נותרה לגור בכל הגדול הזה. החדרים מושקעים. כיף להמרח על המיטות אחרי יום כזה ארוך ומתיש... 

דרום אפריקה מתכוננת למשחקי המונדיאל. אנחנו כמובן מבקרים בכל איצטדיון על הדרך. ראינו אחד מדהים בדרבן ועוד אחד בפורט אליזבט. זה של דרבן זו תעשיית תיירות שלמה. ממש מעניין.