חוץ מבילוי בעיר וקניות כמובן נסענו לכף התקווה הטובה. הדרך לאורך הים היא אחת הדרכים היותר מרהיבות שנסענו בהן. הגענו למקום הכי דרומי ביבשת. קו רוחב מזרח '36 '28 '18 מערב '25 '21 '34. בדרך ראינו גם את המקום שבו מתחברים שני האוקיינוסים. המפגש בין המים הקרים (8 מעלות) של האוקיינוס האטלנטי לבין המים החמים (20 מעלות ויותר) של ההודי – יוצר סערות ומערבולות, מה שגרם לטביעת ספינות רבות בסביבה, אפילו בשנים האחרונות.

בקרנו גם במושבה של פינגווינים. זה ממש נראה כמו התנחלות. החבר'ה עומדים במקום ולא זזים. היצורים האלה מקננים ממש בחוף ואפשר לראות אותם מסתובבים זוגות זוגות עסוקים בשלהם.

קייפטאון שבה בילינו 3 ימים היתה גם המקום האחרון בטיול שלנו מפה מתפזרים. הזוג הצעיר נשאר לבד עוד כמה ימים ואנחנו- בחזרה הביתה. בערב האחרון התלבשנו יפה והלכנו לסעודה האחרונה. הרבה יין, הרבה צחוקים והרבה מוזיקה עם אוכל טעים. היתה קצת תחושה של 'מה, כבר נגמר?' שעברו עלינו ימים נהדרים ביחד. לא עת של סיכומים ובכל זאת סוף.  מה היה הרגע הכי מרגש? הכי מצחיק? הכי מפדח? הכי מוזר? ממה הכי נהנית? המקום הכי יפה, הצימר הכי טוב.. המסעדה הכי טובה הארוחה הכי טובה וככהה העברנו ערב שלם של זכרונות.

הפדיחות ברובן היו קשורות בנהיגה בצד שמאל, בנהיגה עם מהלכים, כמה פעמים כבה האוטו בזינוק בעליה, מס' הפעמים שהצלחות (הטאסות) גרדו עצמן עם שפת המדרכה, או הפעם ההיא שנסענו בדרך עפר מסוג אלה ש'בוא ניסע לראות מה יש שם' שהיתה מאד צרה והובילה למעבר הרים. הדרך לא נגמרה, ברגע מסויים הגיע מולנו רכב במצב שבו אין מקום לשתי מכוניות על הדרך... אחרי תמרונים לא מעטים התאפשר המפגש בין המכוניות ובדיוק באמצע המפגש הזה כבה הרכב שלנו...

נזכרנו באוסף של מקומות יפים, רגעים מרגשים בקרוגר פארק, המפגש עם המציאות האחרת בטאונשיפ ליד נייזנה, באוסף הצימרים שבהם בילינו – הצימר של קטי בבארידייל זכה במקום ראשון אצל כולם, עשינו דרוג של מסעדות ושל ארוחות... מאכלים מיוחדים (ברובם סטייקים של כל מיני מינים של בעלי חיים), ארוחות בוקר שזכורות לנו במיוחד...  

עבורי הרגעים המרגשים במיוחד בטיול הזה היו קשורים במערכת היחסים בין הילדים, בבונדינג שהתחזק ביניהם בטיול ובחיבורים הקטנים ביניהם. מה שאני קוראת לו 'אחאות'. זה כאילו נראה מובן מאליו שהרי הם אחים, לא? אז זה לא. מטבע הדברים, למרות שיש ביניהם קשרים טובים אין להם הרבה שעות של ביחד. פה זה היה להיות ביחד במובן הכי רחב: הרבה ארוחות משותפות, הרבה שיחות מסביב לשולחן, שינה ביחד – בזוגות או ברביעיה, שעות של נסיעה ביחד, לשמוע אותם מתווכחים, צוחקים אחד על השני, מתפרעים ותופסים ראש ביחד, צוחקים עלינו... עוזרים אחד לשני, מייעצים, מתייעצים, מדברים על עצמם...על התכניות שלהם.. שותקים ביחד... זה היה הכי 'זה' שאפשר לחלום עליו.  

היתה לנו עוד נסיעה הביתה ביחד. בקייפטאון נפרדנו מהזוג הצעיר. בנתב"ג נפרדנו מהילד הגדול שחוזר לעיסוקיו ואנחנו נסענו בחזרה לשגרה שלנו. אני והבנזוג לעבודה, החייל לצבא. מצאנו בית קפוא, בקושי 6 מעלות. הלב שלנו היה חם.