נכנסתי לחדר. הדפים  היו מסודרים על השולחן לפי הסדר, ערימות ערימות, לפי צבעים. הכל מוכן למפגש שעוד מעט יתחיל. המשתתפים כבר מתקבצים. 10 דקות לפני השעה. אני מתבוננת בסקרנות באנשים הנכנסים. אף אחד מהם לא מוכר לי. יש ביניהם שמכירים זה את זה. אפשר לזהות את זה לפי שמחת המפגש והחיוכים. אני מסתכלת על שזה עומד בצד. הוא לא מכיר אף אחד. על אחד הכסאות שבמעגל יושבת בחורה צעירה. גם היא חדשה פה, אני מניחה... אני אוהבת התחלות של סדנאות.

"נרשמו 15 משתתפים" מסרה לי טלי המארגנת. אני סופרת בינתיים יש תשעה. עוד פחות מחמש דקות אנחנו מתחילים. צפצוף חד עולה מתוך התיק שלי. זה מהטלפון. אני מציצה אל הצג. יש עליו סימן של הודעה נכנסת.יש לי זמן להציץ בה? אני מעיפה מבט לשעון. שתי דקות להתחלה. אני פותחת את ההודעה. "אני מצטער" אומרת ההודעה. אני מחסירה פעימה, סוגרת את הטלפון ומכניסה אותו במהירות לתיק. אני מזכירה לעצמי להיות תכליתית.

רוב האנשים כבר התיישבו. בפינת החדר עומדים שלושה ומנהלים שיחה עם קולות של צחוק. "נתחיל?" אני אומרת לעברם והם ממהרים להתיישב. בחדר יש שנים עשר אנשים. טוב שיש מספר זוגי. 'ככה כמו שאתם ישובים אני אתן לכם משימה בזוגות' אני אומרת, מסביר להם את המשימה ומחלקת להם את הדפים האדומים שלקחתי מהשולחן. שקט משתרר בחדר, לאט לאט האוויר מתמלא בקולות משוחחים.

אני מביטה עליהם. הם מרוכזים במשימה שלהם ואני אפופה בתחושת התהום המתפשטת בתוכי. אני מרגישה את זה בבטן. אני מתנערת מן המחשבות ושבה ומזכירה לעצמי, תהיי תכליתית. תכליתית. אני מכחכחת בגרוני קלות. "אוקי" אני אומרת "עכשיו כל אחד יציג את עצמו לפי הסדר, בקצרה, שם תפקיד ומאיפה הוא בא ובנוסף, מחשבה אחת, דבר אחר רעיון אחד, משהו שעלה בעקבות השיחה בזוג".

"הפער בינינו, ביני לבין רינה שעכשיו דיברתי איתה" אומר זה שישוב בכסא הכי קרוב אלי ומצביע על זו שיושבת לידו "זה כמעט כמו תהום..."