אני לא הטיפוס שמופתע בקלות. שום דבר לא מצליח להפתיע אותי. לא סוף של סרטים או ספרים. לא מערכות יחסים. לא אנשים. ובכל זאת דבר אחד מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש – כמות הדברים שאפשר ללמוד. זה פשוט לא נגמר. אין לזה גבול ואין לזה סוף.

בכל פעם שאני חושבת שכבר הבנתי הכל, שגיליתי הכל, שלמדתי כל מה שכבר אפשר ללמוד – אני מגלה, כאילו ממש מאחורי הפינה, שמחכה לי עוד משהו שאני לא יודעת. מפתיע אותי. קורץ.

חווית הלמידה מספקת מאין כמוה. התחושה שאני לא יודעת משהו, וכעבור זמן קצוב, קצר או ארוך – אני פתאום … יודעת. זו תחושת התעלות שקשה להסביר במילים. כמו צעצוע חדש שלא היה לך קודם, ופתאום הוא ישנו בשבילך לשחק. התחושה הזו שרגע אחד אתה לא יודע, ורגע אח"כ אתה יודע, התחושה שלמדת משהו חדש, בין אם ישים ושימושי ובין אם לאו, היא שמעניקה ללמידה את המשמעות שלה.

לאנשים סקרנים שאוהבים ללמוד הכל מהכל ולדעת הכל, כמוני, למשל, זה סיפור שאף פעם לא נגמר. אין מטרה או יעד או ציון דרך שאפשר להשיג, להסתפק ולהגיד עד כאן. תמיד יש עוד. יש דברים שאני לא יודעת ומסקרנים אותי, עוד נושא שאני רוצה לדעת אותו לעומק, להבין אותו מהבפנוכו. זה אף פעם לא נגמר..

 ****************************

בתקופה האחרונה אני עסוקה במה שנקרא היכולת להסתגל אל המציאות. אני פוגשת אנשים שמתקשים להסתגל למקום עבודתם ובמקום שבו הם נמצאים הם מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בניסיון לשנות את המציאות. המאבקים האלה מלווים במערכות יחסים עכורות עם העמיתים שלהם ועם המנהלים, בקיטורים בלתי פוסקים, באי עמידה בהתחייבויות שלקחו על עצמם, איחורים בלתי פוסקים והיעדרויות רבות. אני פוגשת אותם קבוע עם הפרצוף הזה שעליו מרוחה הבעת חוסר שביעות רצון. גם כשמראים להם משהו טוב, הם קבוע מעקמים את הפרצוף ומחפשים מה לא בסדר.. איפה עובדים עליהם...

אני חושבת על הבחירה שלהם להיות במקום הזה (שלא תמיד היא בחירה מודעת) ועל המחירים שמשלמים על ההתנהלות הזו. הם והסביבה..על האווירה העכורה.. מדי פעם המתיחות גואה ודברים מתפרצים החוצה ויש משברים, כל הפתרונות המוצעים מתרסקים לתוך תחושה ש"גם הפעם זה לא ילך".

אבל.. אבל.. לפעמים קורה נס קטן וזה שלא רצה להסתגל וכל הזמן נלחם - עושה סוויץ'. הסוויץ' הזה בכלל לא מובן. הוא יכול להיות תוצאה של כל מיני דברים. מה שחשוב זה שהאיש עם הפנים המכורכמות וגישת האנטי הקבועה הופך להיות משהו אחר לגמרי. פשוט 180 מעלות...  ואז הוא מגלה שקל הרבה יותר להסתגל שוב ושוב, מדי יום מחדש, אל המציאות, במקום לנסות ולשנות אותה. ואחרי שהוא מסתגל למציאות מתברר לו שיותר קל לשנות אותה כשאתה בפנים וכל הרעיונות שאמרת בפנים חמוצות ושאף אחד לא ממש רצה להקשיב, הכל מתקבל אחרת כשהגישה משתנה..