מכל הסיפורים המתפרסמים בימים האחרונים בתקשורת על מעשי האונס קבוצתיים עולה עובדה אחת במלוא חריפותה. אנחנו לא יודעים שום דבר על הילדים שלנו. זה לא משפט ביקורת עלינו כהורים. זאת עובדה. כשאנחנו הולכים לישון והם רק מתלבשים ויוצאים ובמתק שפתיים אומרים לנו שהם יוצאים עם חברים, אנחנו לא יודעים שום דבר על היציאה הזו. 'חברים' אנחנו חושבים לעצמנו, כולם ילדים טובים. אוכלים אצלנו לא פעם. ילדים נורמטיביים. מה הם באמת עושים ביציאות שלהם... לכו תדעו.

וגם השיחות האלה שמתנהלות אצלו בחדר באווירה פתוחה, שאחרי זה אני מרגישה האמא הכי קרובה לבן שלה..גם אם אני חושבת שהוא משתף אותי בהכל. זה 'הכל' רק בעיני. הוא באמת לא שיתף אותי. זה רק מרגיעון כזה שלא אטחן לו את השכל, שאעזוב באותו שבקט. לפעמים נדמה לי שאני יודעת דברים מזה שאחר החברים אמר משהו שלא היה צריך להגיד, ומכל מיני חיבורי מידע שנראים לא שייכים. אבל תכף אני גם מבינה שהילד בעצם לא סיפר לי שום דבר. ילדים לא מספרים. יש ביניהם קשר של שתיקה ושל חברות שאיננה ניתנת לפיצוח.

אז כן. אני מודה שאני אמא מחטטת. לפחות הייתי כזו. כבר מחטיבת הביניים וגם בתקופת התיכון, הייתי מבקרת בקביעות בין חפציו: בקלמר, בתוככי התיק של הביתספר, בכיסים, במגירות. ככה גיליתי עולם ומלואו. מכתבים שהיה אמור למסור ולא מסר, פתקאות מקומטות, התכתבויות בזמן השיעור, ציורים ששווה לעיין בהם לעומק, שירבוטים בשולי המחברות...הדפים האחרונים בסוף המחברת, מכתבים שקבל וכאלה שכתב, תוצאות של מבחנים שבחיים לא ראיתי.. עולם שלם נגלה לנגד עיני.

ככה גיליתי להפתעתי שהילד כנראה לא לומד. שבועות שהוא לא החליף ספרים ומחברות בתיק. ושיש לו מחברת אחת לכל השיעורים, על להכין שיעורים לא היה מה לדבר... הכל עבר בדיקה מדוקדקת. כל הזמן שאלתי את עצמי איך יתכן שהמורים לא עלו על זה שהוא מגיע לשיעורים בלי ספרים ומחברות וללא שיעורים. עובדה. הם לא שמו לב. מהר מאד גיליתי שעל בית הספר אני לא ממש יכולה לסמוך. המחנכת הכי נהדרת בעולם לא יכולה לטפל לעומק בארבעים ילדים בגיל ההתבגרות, והיועצת? היא אמנם בסדר אבל יש לה עשרות מקרים לטפל בהם. ולא בטוח שהיא תוכל לעזור במשהו. מתבגרים בדרך כלל לא משתפים איתה פעולה. הם מספרים לה מה שהיא רוצה לשמוע...

בקיצור הבנתי שאף אחד לא יסדר לי פטור מהאחריות שלי כאמא. לאורך כל התקופה ההיא הוא לא ידע מכל עניין החיטוט וגם מזה שהתערבתי אצלו בבית הספר. כל התכנית שאורגנה לו בבית הספר נעשתה בסמוך ליום הורים כך שזה נראה כל כך טבעי... אני מהצד המשכתי לעקוב ולבדוק ולחטט והכל בחשאיות שהוא לא ידע. והוא באמת לא ידע. לא תמיד אהבתי מה שגיליתי אבל לא אמרתי כלום. רק הקפדתי להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק...

וההקפדה הזו השפיעה אחר כך על ההחלטות שלנו ועל ההתנהלות שלי מולו ומול החברים שלו. שכל העבודה עלינו. זו האחריות שלנו, שלי ושל אבא שלו ורק שלנו. ולכן פתחנו את הבית לחברים. שיבואו, שיאכלו, שישנו פה. מקרוב אפשר להשגיח עליהם יותר. ובמקום לבלות ערבים בפארק הם בילו אצלנו בחצר. אני מודה שלא פעם הם עצבנו. לפעמים איימתי עליהם שאשפריץ עליהם בצינור מים אם לא ידברו בשקט. האיום בדרך כלל עבד. ברוב הפעמים הם היו די בסדר, והכל תחת עינינו המשגיחה. היחד הזה אפשר לי להתחבר לחברים שלו, לדבר איתם, ולמרבה הפלא הם אמרו לא פעם שאני בסדר ושכיף לדבר איתי וככה גם שמרתי איתם על ערוצים פתוחים. בבוא הזמן כשהיה צורך להשתמש בזה – לא היססתי.

למה שעשיתי אני קוראת נוכחות הורית. ואם אתם שואלים אותי, אם הייתי עושה את זה שוב, אז התשובה ברורה. בוודאי!! לי ברור שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילי. לא המורים ולא בית הספר ולא משרד החינוך וגם לא המשטרה. כשאני רואה את הפרצופים הנדהמים של ההורים ניבטים אלי מתוך מסך הטלוויזיה ואומרים שמדובר בילד טוב מבית נורמטיבי, אני שואלת את עצמי מה זה הנורמטיבי הזה בדיוק. נדמה לי שעד עכשיו הם ישנו לא רע, סומכים על הילד הנורמטיבי שלהם. מעכשיו – אני בטוחה שכבר לא...