יומיים אחרי שהוא נוסע לצבא מבליחה במוחי המחשבה שמזמן לא דברנו. אני מנסה בטלפון. לפעמים הוא מסנן אותי ולפעמים הוא עונה. אני פותחת בסדרת שאלות לחימום.. 'מה שלומך?' ו'איך הגעת אתמול?' ובדיוק כשהשאלה השלישית כבר עומדת לי בקצה הלשון, אני מרגישה את קוצר הרוח שלו בקול... "טוב", הוא אומר, "אני חוזר אליך עוד מעט" אני כבר יודעת שה'עוד מעט' הזה יכול לקחת כמה שעות ואולי גם כמה ימים.. מנימת הקול שלו אני מבינה שהוא בסדר. גם השבוע צלצלתי כהרגלי. הקול שלו היה שמח. הרגשתי שהפעם יש סיכוי שהוא לא יסנן אותי. התחלנו כרגיל, ב'הספקת בזמן לאוטובוס?' ואז אפילו בלי ששאלתי הוא ספר לי שקבל תפקיד חדש. 'איזה תפקיד?' אני שואלת 'סמל מחלקה' הוא עונה לי ולמרות שאני בטוחה שהבנתי מה שהוא אמר רציתי לדעת בדיוק מה זה התפקיד הזה. מה זה אומר. בקול שלו הרגשתי את מצב הרוח שלו. זה מצב רוח של רוח שטות. 'את לא מבינה מה זה?' הוא אומר לי 'אני מבינה' אני אומרת ובכל זאת אני לא כל כך מבינה. אני מנסה להבין מה קרה שם. איך זה קורה שממצב שבו הוא חיפש את כל הדרכים שקיימות בעולם כדי לצאת משם ולא הפסיק אפילו לדקה, אחרי כמה חודשים הוא בא ומספר שמינו אותו לסמל מחלקה. את זה בטוח שלא הבנתי אפילו שאמרתי שהבנתי. ובדיוק כשרציתי לשאול עוד משהו, כמו בסיפור של לכלוכית השעון צלצל שתים-עשרה והגיע משפט הסיום "טוב, אני חוזר אליך עוד מעט".

טו... צליל השיחה שהתנתקה נמשך עוד כמה שניות ארוכות, ונלווה לסימני השאלה שנשארו אצלי. ידעתי שאין לי סיכוי לדעת את התשובות. 'עזבי' אמרתי לעצמי אחרי שסגרתי את הטלפון, מה את חופרת.. מה זה משנה איך זה קרה ולמה דווקא הוא. אבל קשה לי להניח לזה. אני צריכה לדעת את הדברים מבפנים. להבין את השתלשלות העניינים. אני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה. ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מכל הסרט הזה שעובר לי עכשיו בראש. הסרט של השנה האחרונה.

היום של הגיוס, 12 שבועות של טירונות. יבוא הביתה או לא יבוא? כאבי הבטן של מוצאי שבת, הסיוט של יום ראשון בבוקר, יספיק לאוטובוס או לא יספיק? השעות הארוכות בדרכים, שעת ת"ש והטלפונים בחצות, שיחות העידוד, הנעליים, טקס ההשבעה, הסמסים, הגימלים של מוצאי שבת (במה הוא היה חולה?), האריזות של ראשון בבוקר, כמעט נפקדות. 21 יום נפקדות. שיחות עם המפקדים שלו, האיומים מתחלפים בשיחות של הבנה, המשפט, טירונות בלי סוף, לאן הלאה? לאן הלאה? לאן הלאה? קצין מיון, מפח"ש, קצינת מיון, מפח"ש, מכתבים, עוזב? לא עוזב? החטיבה מוותרת עליו? החטיבה לא מוותרת עליו, יש תפקיד. הוא לא מרוצה. חוזרים לסיפורי ראשון בבוקר, יספיק לאוטובוס או לא יספיק? לא יספיק. יש לו חדר קבוע. בגדי ב' בתוך שק הכביסה שלו, אריזות במוצאי שבת. הוא יספיק לאוטובוס ביום ראשון? ברור, לא?

הטלפון מצלצל שוב. זה הוא.

'מה?' אני שואלת.

'מה מה', הוא אומר, 'אמרתי שאני תכף חוזר אליך, לא?'

'נכון, באמת אמרת', אני עונה לו קצת מופתעת 'רצית משהו?'