מזמן מזמן נפרדנו אבא שלי ואני. אני נותרתי מאז עם הגעגועים ועם שאלות ללא תשובות. סדרת הטלוויזיה "של מי אתה ילד?" ששודרה לאחרונה בערוץ הראשון חידדה אצלי את התחושה הזו שאני נושאת עימי כבר שנים של "של מי את ילדה?"

ככל שעוברות השנים כך אני מגלה שכמה שאני יודעת יותר ככה אני יודעת פחות. אני יודעת את עיר הולדתו של אבי, העיר היתה שייכת פעם לאוקראינה ופעם לפולין. אני יודעת מתי נולד, אני יודעת מתי עלה ארצה. במשך שנים חשבתי שיש לי שורשים פולנים עד שהתברר לי שזה לא מדוייק. שהשורשים שלי הם באוקראינה.

אני לא יודעת איך עלה, ממי קיבל אישור עליה, איך הגיע: האם באוניה או במטוס? מה קרה להם כשבאו לארץ? נדמה לי שהוא בא באופן חוקי. איך הצליח להוציא את אמא שלי מתוך החומות הסגורות של ברה"מ, אמא שלי ספרה לי על הקיבוץ שבו הם התארגנו בו בחו"ל, אבל אני לא יודעת היכן זה היה ומי ארגן אותם. בארץ הם גרו תקופה במעברה בחיפה בעין הים (ואדי ג'מאל) .

ומה אני יודעת על משפחתו? כמה אחים ואחיות היו לו? היו לו סבא וסבתא? מה עשו בחייהם? ממה התפרנסו? אני יודעת שבשלב כלשהו הוא התגייס לצבא ונפרד ממשפחתו. בפעם הבאה חזר לעיר שלו אחרי שקבל מכתב המודיע לו שכולם נספו. איך הם נספו?  זה היה לפני תוקפת מחנות ההשמדה. השמועות אומרות שהאוקראינים אספו את כל יהודי העיירה לתוך הכנסייה ושם העמיסו אותם על משאיות... אצלנו בבית הסתובבו סמלים ואותות ותעודות בכתב הקירילי, כנראה אותות שקבל מתקופת שרותו בצבא...  מי היו סבא וסבתא שלי? איזה אנשים הם היו? האם היו להם עוד נכדים מלבדי? האם הם הספיקו......?

כשהוא הלך לעולמו, היו שם המון אנשים אבל אף אחד מהם לא היה מה שנקרא 'שאר בשרו הקרוב' חוץ מאמא שלי וממני ומאחותי. היה שם בן-דוד רחוק וזהו. זה מה שאפיין את הילדות שלי לאורך כל השנים ילדות שאין בה קרובי משפחה, אין בני דודים שאפשר לנסוע אליהם בחופשות, אף אחד לא בא להתארח בחגים, אין כאלה שבאים אליך להתארח ולהשתולל ביחד. כל מי שיש, כל מי שנקרא דודים ובני דודים היו בעצם שאריות של קרבה משפחתית רחוקה שאף פעם לא ממש ידעתי להסביר אותה. ואולי בכלל לא היתה שם קרבה משפחתית באמת. אלא רק קרבה של מגורים באותה עיירה, באותה שכונה.

בשנים בהן אבי היה בחיים, לא כל כך התעניינתי בקורותיו ובקורות משפחתו, ודווקא מאז שהוא איננו אני עסוקה בשאלות של 'מי אני? אני רוצה לדעת יותר על העבר המשפחתי שלי, להבין ולדעת יותר על הפרק הזה בחיי שהוא עבורי תעלומה שאין לה פתרון.             

הסרטים של הערוץ הראשון הזכירו לי שגם החיים שלי הם תעלומה אחת גדולה. בשנה שעברה מצאתי בנבירה אקראית באתר "יד ושם" דפי עדות שאבי השאיר שם בשנות החמישים בכתב ידו.  ההתרגשות שלי היתה גדולה, הרמזים הקטנים האלה היוו בשבילי איזה קצה חוט להתחיל ממנו ולחשוף את קורות המשפחה שלעולם לא תהיה חלק ממני באמת.

השעות האלה של יום השואה מזכירות לי את המשימה הזו. המשימה שאני מקווה שיום אחד תהפך מחלום למציאות.