השבוע התאבד חבר שלו, חייל בצבא. כמעט בן עשרים. מספרים עליו הרבה שהיה מיוחד והיה מוכשר והיה מוצלח... שנים שאני מרחיקה את זה ממני, פתאום זה נעשה כל כך קרוב שממש אפשר לגעת בזה. בכאב, בהלם, בחוסר היכולת להבין ולקבל, ברצון לדעת יותר.

חשבתי שאוכלי לגונן עליו מפני מכאובי העולם ואז אני מגלה פתאום שהשכול מתגנב אליך הביתה בדלת הראשית. אם קודם אלה היו רק כאבי השכול והזיכרונות שלי, עכשיו אנחנו שותפים גם בזה.  השותפות שלנו מתרחבת. היא מזדחלת לה לכל מיני מקומות שאין לי שליטה עליהם. היא כופה את עצמה עלינו.

עם הכאבים  שלי אני יודעת להתמודד. למדתי את זה במשך השנים. קשה לי עם הכאב של מישהו אחר. עם הכאב שלו. אני מסתכלת עליו. אין לי מספיק מילים כדי להגיד לו שהעולם זה לא מה שחשבנו.. שהדבר הנורא הזה הוא חלק מהם. איך מסבירים את זה שמישהו שאתמול הלכת איתו לשתות בירה ושיחקתם שש-בש ופוקר וצחקתם יחד ויום אחד הוא פשוט איננו.  

אז אנחנו שותקים. כל אחד מכונס בשתיקה שלו. מה תגידי? כל מה שתגידי לא מתאים. יותר טוב לשתוק. לנגד עיניך עולות המילים  של השיר של חיים גורי"...ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה / לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים / לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער". ותמונות של אנשים שהכרת ואינם עוד עוברות לנגד עיניך בשורה. תמונה אחרי תמונה. שורה ועוד שורה. הזכרון של חלק מהם הוא ברור וחד. האחרים כבר ממש מטושטשים. חולפת לי המחשבה שעכשיו גם לו יש שורה ותמונות כאלה. שורה משלו.