אולי לא כתבתי אבל ללכת לא הפסקתי. זה היה סוף שבוע של קטע 27. מתחילת העונה ועד היום הלכנו 223 ק"מ. נותר לנו עוד קטע אחד לסיום. עוד 22 ק"מ לסיום העונה הנוכחית שהתחילה בחוף הים של ג'סר א-זרקא. מג'סר הלכנו עד תל אביב, דרך מקורות הירקון  עלינו לשער הגיא בואכה ירושלים, משם לעמק האלה, בית גוברין וחבל לכיש. בעוד שלושה שבועות נסיים את עונת ההליכה הזו בצומת דביר. כבר ממש דרום. מרחק הנסיעה מהבית התארך מאד.

המרחק אולי לא גדול מדי בקילומטרים אבל השינויים גדולים. פני הנוף משתנים לנגד עינינו וגם אנחנו משתנים איתם. ההליכה הזו היא מסע של התחברות. התחברות למי שאני. זה מסע לעבר עצמי, להיות יותר שלמה, לקבל פרופורציות על המרחב.

הנוף שאנחנו הולכים בתוכו מלא ניחוחות של פרחי בר ופרדסים וכרמים של ענבים. כל קטע מעמת אותנו מחדש עם המחזוריות הבלתי מתפשרת של עונות השנה. רק לפני כמה שבועות צעדנו בתוך הירוק המרענן של החורף וכעת אנחנו הולכים בשוליו. הצבע הירוק מתמעט. עכשיו הוא שייך בעיקר לחורש. השדות לבשו צהוב שנהפך לחום וזה מעמת אותי באופן ישיר עם התחושה הקשה של קמילה ומוות.  

בהליכה הזו אני חווה את קצב החיים של העונות. עונות של פריחה וקמילה, רטיבות והתייבשות, ירוק וצהוב, לידה וגוויעה – הכל חד יותר וברור יותר. יש בהם צדדים נעימים של פריחות וצבעים. אודם הכלנית ויפי הרקפת, והתורמוסים הכחולים סגולים ופריחת החצב, והורוד הבוהק של הלוטם השעיר, וכל הכחולים והורודים והצהובים, ובצידם, כמויות של פרפרים ועכבישים, ולטאות ונדלים וחגבים ושאר מיני זוחלים... בפעם הקודמת אפשר היה לחוש את הטירוף באוויר. עשרות פרפרים בשלל צבעים ושאר מיני חרקים בהסתערות כמעט אחרונה על עונת הפריחה..בעוד זמן קצר הכל יעלם...

חבל לכיש בעונה הזו נראה ממש כמו טוסקנה. כרמי גפנים מתוחים להם לאורך ולרוחב על כל המרחב. שורות שורות של גפנים תלויים על חוטי תיל מכוסים בכילות לבנות, כתומות, אדומות.. נפרשים לאורך קילומטרים רבים. מכאן מגיעים ענבי טלי. מעבר לעיקול של תל לכיש נגמרת טוסקנה. מכאן עד קצה האופק משתרעים שדות של שיבולים. אומרים שהאזור הזה הוא אסם התבואה של המדינה. השיבולים עומדות להן חסרות הסבלנות מחכות לקציר. העליה לתל לכיש הוציאה מהגברים שבחבורה את המיטב. צ'יק צ'אק התארגנו למקהלה ושירת "הו הו הו לכיש לכישה" שנשמעה למרחוק תועדה והועלתה ליוטיוב..

דווקא האזור הדרומי הזה הפתיע אותנו במזג האוויר. נפלנו על יום סתווי לגמרי. כל היום ליוותה אותנו קרירות נעימה מלווה בזרזיפים של גשם. זה היה ממש מרגש לצעוד בינות לטיפות הגשם ולחוש בקרירות הנעימה שלהן על הגוף המיוזע. בשקט שמסביב אפשר לשמוע את טיפות הגשם היורדות. אבל השקט הזה הוא שקט מדומה. יש פה הרבה דרמות. דרמות של חקלאים שצריכים להספיק את העונה, של הזוחלים שיוצאים מן המחילות ומקווים לחזור להביתה בשלום, של ריח הגוויות והעופות הדורסים החגים באוויר, מטוסי ריסוס שבאים והולכים בזמזום טורדני, וגם הדרמות הקטנות שלנו, של המצטרפים החדשים, של מי שאמר שיבוא וברגע האחרון לא בא.. ובתוך כל זה אני הולכת, מתחברת אל השקט ואל הקסם שבנוף שמחולל בתוכי סערת חושים וצבעים, שייכת ולא שייכת, רגע אחד הייתי ואחר כך כבר לא. קשה לתאר במילים את תחושת ה'לכבוש את הארץ ברגלי', מה זה אומר בדיוק ה'לכבוש' הזה...(אולי גברים מבינים את זה טוב יותר..) מישהו לפני כבר עשה את זה קודם...הנוף כולו מבויית. פה ושם נותרו סימנים של פראות שטרם נכבשה..

הלב שלי מתרחב ויש רגעים שהוא ממש עולה על גדותיו...האושר הזה שממלא את הריאות שלי הופך את צעדי לקלילים עד שאני חשה כאילו המרחקים נגמאים מאליהם, מרחוק כבר רואים את הסוף, את מפגש הרכבת עם כביש 35 וכביש 6. אנחנו חוצים את הכביש, משאירים את הנוף מאחורינו. מסתערים על חניון הדרך שמצאנו בציפיה דרוכה לארטיק צונן וקר. אין ארטיק. מאכזב. במצב כזה מסתפקים במה שיש. 'מלבי הורס' צועק השלט למרחוק. אחרי 20 ק"מ גם מלבי חסר טעם יכול להיות כוכב לדקה. אבל רק לדקה....