אני תמיד תופסת את המקום האחורי בצד של האולם. צד ימין בדרך כלל.  הזוית הזו מאפשרת לי להסתכל קדימה על מה שמתרחש ועל אלה שלפני. במבט אחד אני קולטת את אלה שמתעמלות בתנועות כאלה מושלמות, הגוף שלהן נראה כל כך מעוצב. כל שריר במקום. סטיה קלה ימינה ואני רואה את זו שחטובה לתלפיות ותמיד לבושה בבגדים שהן המילה האחרונה באופנת הספורט ולידה זו שהקורדינציה שלה לא משהו.. ולידה זו שמתעייפת מהר אבל לא מוותרת לעצמה. ויש את זו שאנחנו אף פעם לא מדברות אבל תמיד עובר בינינו חיוך שכזה.. מרחוק אני רואה את עצמי במראה הגדולה שנמתחת לאורך כל החדר. אני מחפשת זוית שבה אוכל לראות את עצמי ואת התנועות שאני עושה.

ומהזווית שלי שם מאחור, כל הגוש הזה שנע קדימה ואחורה ולימין ולשמאל לקצב של מוזיקה מקפיצה נראה כמו מציאות הזויה. תוך כמה דקות בתוך הזיעה הניגרת, בקושי נושמות, מנסות לשחזר את צעדי הריקוד שלפני דקה למדנו אותן.. הרגליים האלה שכבר מזמן לא עבדו בקורדינציה  של צעדי ריקוד מהירים.. לא מרפות.. לא מרפות.. אחרי כמה דקות הגוש הזה נראה פשוט יפה. התנועות זורמות יותר, החיבורים בין חלקי הריקוד המאולתר הזה חלקים יותר, הרגליים מנתרות בקלילות, המתח מתפוגג, הידיים מצטרפות לתנועה.. פתאום יש פה חגיגה סוחפת שתענוג להיות חלק ממנה. מהזוית שלי שם בסוף אני מרגישה את זה..

כשהתחלנו השבוע, זאת עם הבגדי ספורט אמרה שאין לה אוויר..פתאום שמעתי את עצמי שואלת אותה אם היא רוצה איתי להחליף מקום. היא אמרה שכן והחלפנו. מצאתי את עצמי במקום חדש ולא מוכר. עכשיו אני מול המראה, הכי קרוב שאפשר. בקושי מטר אחד ממנה. עכשיו אני רואה הכל מקרוב בלי הסתרות של אלה שלפני ובלי סינונים של המרחק. לרגע הקרוב הזה מבלבל אותי.

העיניים של כולן מביטות בי מאחור. "שלושה צעדים לימין וקפיצה ואחר כך אותו דבר לשמאל" אני שומעת את קולה של המאמנת מתערבב בתוך המחשבות שלי. אני נסחפת בגל התנועות הזה לימין ולשמאל. המראה שמקדימה והמבטים בגב נבלעים בכל זה.

עכשיו כבר ממש לא איכפת...