ערב חג השבועות עת הקציר.
הבוקר עבדתי בגינה וחשבתי לעצמי שגידול ילדים דומה לגינה שאני מטפחת.
ואני מתבוננת על הגינה שלי ועל הקציר שלי על הילדים שלי על הדרך בה בחרו, על המחויבות שלהם לעצמם ולחייהם על הנכונות ליצור שינוי בחייהם ועל איך שהם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם מה שנקרא 'החיים', להתפתח, להסתכל קדימה, לפעמים גם לצאת מאזור הנוחות שלהם...
קודם מתחילים בהפיכת האדמה זיבולה והשקייתה ואחר כך בזריעת הזרעים או בשתילת השתילים הרכים שיבטו אחר כך ל"פירות" עתידיים.
אחר כך בא שלב ההשקיה שדורש אורך רוח. אני משקה את האדמה שנראית ריקה מצומח. הזרעים שאני טומנת לא נראים בהתחלה. השלב הזה מצריך סבלנות וגם אמונה וידיעה שאני בדרך הנכונה, להתמיד בהשקיה אבל גם לא להשקות הרבה מדי ולדעת כל הזמן שאני בדרך הנכונה, אני ערנית כל הזמן עד שמגיע הרגע ו... הנבט יוצא מתוך האדמה. וואו! אני עוקבת אחריו בהתרגשות. נבט ראשון יוצא מתוך האדמה, זו נקודת מפנה. התחושה לעיתים היא כמו נס, כמו תינוק שיצא לאוויר העולם ואני ערה ומשגיחה וזוכרת שיש להוסיף ולטפח אותו כדי שימשיך ויעמיק שורשים, ובאמצע גם צריך לנכש עשבים שוטים אחרת הם עלולים לעכב את המשך הצמיחה והלבלוב ולבדוק אם ההתייחסות שלי הולמת את צרכי הגידול של הנבט הרך.. .
והוא גדל ועומד במלוא תפארתו וייחודיותו, והולך בדרכו ובוחר את שנכון לו ומשמיע את קולו במלוא עוצמתו המיוחדת .
ואז מגיע זמן הקציר. הילד שטיפחתי גדל ועכשיו הגיע זמנו להמשיך הלאה בחייו ולקצור את פירות הדרך שעשינו יחדיו. זה הזמן בו הוא מוכן לצאת לעולם ולהיות הוא עצמו. וזה גם הזמן שלי להיפרד, לשחרר ולהשתחרר מתוך אמונה גדולה ובטחון כי בידיו היכולת לחיות את חייו .

ערב שבועות. אני מסתכלת על ילדי. כל אחד נמצא בצומת דרכים אחר. ורואה אותם יצירתיים, יודעים לנהל את חייהם, לקחת סיכונים במידה, מתמודדים עם מה שנקרה בדרכם בדרכים שמעוררות את התפעלותי, ותוך כדי הם גם משפרים את עצמם.. יודעים ליהנות מהחיים...

ואני אומרת לעצמי: וואלה, זה אחלה של קציר