שש בבוקר. אני שקועה בעיתון עם הקפה של הבוקר. בחוץ רעש נוראי. אני פותחת את הדלת, הכלבה מתחמקת בין רגלי ויוצאת החוצה. צינת הבוקר טופחת על פני. ברר.... העורבים בחוץ. משהו בצווחות שלהם הבוקר מטריד מאד. הן קולניות וחדות וצורחות ללא הפסקה מאז שהשמש עלתה. אני רואה אותם חגים בעצבנות מסביב לעץ. הרעש שלהם בלתי נסבל ובלתי פוסק. אני מנסה להבין על מה הרעש ולא מצליחה. העורבים עפים מעל לבית ולא מפסיקים לצרוח. דחילק. שש בבוקר... כולם מסביב עוד ישנים. אולי אתם יכולים להנמיך קצת את הטון?  אני מעיפה מבט אל צידי הגינה ומצליחה להבחין בגוזל שמוטל שם על הקרקע. עכשיו אני מבינה את הצווחות. עכשיו הן נשמעות כמו משהו אחר. אני שומעת בהן את דאגת העורבת לגוזל שלה שמוטל על האדמה. היא בטח מוטרפת.

הכלבה הולכת בכיוון של הגוזל ואני כמעט בעקבותיה אבל אני יודעת שלא כדאי להתקרב לשם, אני קוראת לה לבוא בחזרה לכיוון שלי, מעיפה מבט לעברו ומתרחקת מן המקום.

מהמרפסת למעלה אני רואה את העורבת צוללת למטה למקום שבו הוא מוטל. תוך שניה היא עולה למעלה בחזרה עושה כמה סיבובים ויורדת לכיוון שלו שוב. בכל הזמן הזה הצווחות של העורבים ברקע לא מפסיקות אפילו לשניה. אחרי הפעם השניה הם נוטשים כולם ועפים מן המקום.

אני יורדת בחזרה לגינה, מסתכלת טוב טוב מסביב לראות אם העורבים עדיין בסביבה, הגוזל המוטל נראה חסר חיים. אני מתרחקת קצת, חוששת שאולי העורבים עוד מעט יחזרו. הם לא נראים בסביבה. אני לוקחת את המקל שמצאתי בגינה ונוגעת בו קלות. הוא באמת חסר חיים.

"בואי" אני אומרת לכלבה ואנחנו נכנסות הביתה.