הטלפון שלי צלצל ברציפות כל כמה דקות, משמונה וחצי בבוקר הרעיד בשקט את התיק שלי שהיה צמוד לי לרגל. הרטט עלה מן הרגל השמאלית שלי לאורך כל הגוף. הצלצול הזה חזר על עצמו כל כמה דקות. התכופפתי לפתוח קמעה את התיק כדי לראות מי זה. האוזנים שלי בישיבה והגוף שלי מגיב לרטט הצלצול. זה כל הזמן אותו מספר. מספר לא מוכר. אני באמצע ישיבה ולא יכולה לענות וגם לא לסמס שאני עסוקה. בתוכי כבר מתחוללת דרמה קטנה. מי זה שמחפש אותי כל כך הרבה פעמים בתחושה של חוסר סבלנות? מה זה יכול להיות. כל מיני מחשבות מתרוצצות לי בראש. מהאוניברסיטה? זה לא נראה לי מספר מתאים וגם הבטיחו תשובה תוך יומיים שלושה ומאתמול בצהרים עוד לא אפילו 24 שעות... הסקרנות הורגת אותי. אני יכולה לצאת בתואנה של שירותים וכו' אבל הישיבה חשובה מדי ואני גוזרת על עצמי התאפקות.

הישיבה נמשכת ואני כבר מרגישה את הפיצול שבתוכי. הבית ספר הזה הולך לעבור שינוי גדול שבנה הבאה. הוא מתפצל לשני בתי ספר: חטיבת ביניים וחטיבה עליונה, יהיה מנהל חדש, בעלי תפקידים חדשים. לא בטוח שגם המנהל הזה ישאר, וועד ההורים איים לא לפתוח את שנת הלימודים אם הוא יישאר. הרכזת הפדגוגית תהיה כנראה מנהלת בשנה הבאה. בבית ספר אחר. בקיצור, הרבה מהפכות ואני בצלצול הטלפון הטורדני. אולי זה בכל זאת מהאוניברסיטה. מה יש להם לבשר לי? יצאתי מהראיון האישי בהרגשה טובה אבל למטה בקפיטריה פגשתי את הבחור שהתראיין אחרי. 'איך היה לך' שאלתי. הוא אמר לי שהמראיין אמר לו שהם ישמחו לראות אותו לומד אצלם בשנה הבאה. לי המראיין אמר שאקבל תשובה בטלפון תוך יומיים שלושה.

הטלפון שוב מצלצל. אני רואה שיש הודעה במענה הקולי. אם זה מהאוניברסיטה אז מה יש להם להגיד לי? אני מרגישה את המתח בבטן. אני מנסה להתרכז בישיבה. אנחנו קובעים לוח זמנים למשימות בקיץ יש הרבה מה לעשות בעקבות השינוי. זה לא קיץ שגרתי. צריך לאתר אנשים לתפקידים החדשים, ללמד אותם מה לעשות, תכניות, ימי היערכות. פתאום נראה לי שאין זמן. הקיץ תכף נגמר. זו שאני עובדת אותה בצמידות לא תהיה פה בשנה הבאה. כנראה. צריך להתחיל הכל מהתחלה. איום השביתה ברקע. הרטט של הטלפון המצלצל עובר מהתיק לרגל שלי..

הישיבה תכף מסתיימת. עוד כמה משפטי פרידה. שירותים. אני הולכת לאוטו. שם לבד בלי שאף אחד שומע אני מארגנת את עצמי ומתקשרת למספר שאני לא מכירה ומזדהה. "בוקר טוב, זו מיכל מזכירת החוג, אני מחפשת אותך מהבוקר תודה שחזרת אלי" אוף, תפסיקי כבר עם המשפטי נימוסין האלה, ותעברי לעיקר, אני אומרת לעצמי מחכה לכל תשובה אפשרית, התקבלתי או לא?  "אני שמחה לבשר לך שהתקבלת לשנה הבאה, לגבי תהליך ההרשמה...."  

אחרי שסיימנו את השיחה לקחתי נשימה עמוקה, הרגשתי את כל המתח הזה שהיה בתוכי.. הנעתי את האוטו. בדרך עצרתי בתחנת הדלק לקנות קפה להירגע קצת. לקחתי גם מסטיק. שמתי לב שהמחירים של המסטיק בתחנת הדלק יותר זולים מהמחיר של המסטיק שקניתי אתמול בקפיטריה של האוניברסיטה. תמיד חשבתי שזה אמור להיות הפוך..