תקופה ארוכה אני מרגישה שחיי נכנסו ללופ. דברים חוזרים על עצמם, העבודה נעשית קצת שגרתית, אני כבר פחות מתרגשת מההתחלות החדשות, אלה שבדרך כלל מאד הלהיבו אותי. כמה מנהלים שעבדתי איתם פרשו או יפרשו במהלך הקיץ, אחרים יבחרו במקומם. בינתיים הכל נעצר. בישיבות סיכום השנה שעשינו אפשר היה לחוש בהבדל בין מי שדרכו תמה למי שהקיץ בשבילו הוא אתנחתא לפני השנה הבאה.. תחושת הסיום היתה הפעם חזקה מתמיד. בחלק מן המקומות לא יכולנו לדבר על השנה הבאה מפני שעוד לא נבחרו המנהלים החדשים. הכל תלוי ועומד וממתין... כמו האוויר בימים של חום גדול.

המחשבה על מנהלים חדשים ועל הליווי שצריך לבנות איתם ועל עשרות התכניות שאני צריכה לקרוא ולהעיר עליהן ועל התהליכים שצריך לבנות, לגבש צוותים ומטרות ויעדים ולעקוב אחרי התהליכים, ושוב לחבר מסמכים ולבוא לישיבות ולשכנע אנשים.. רק המחשבה על זה מעייפת אותי. זה נראה לי כל כך מייגע..

יש לי נטייה להתלהב מדברים בהתחלה ואחר כך להשתעמם מהם. בדרך כלל אני מצליחה  לזהות את זה קודם לעבוד על עצמי ולמצוא את מקומות ההתלהבות האלה לפני שאשקע בשעמום. הפעם זה קצת יותר קשה. אני מרגישה מרוקנת. מרגישה צורך לנטוש, להתרחק.. אני מנסה לשחזר את ההתלהבות אבל לא כל כך מצליחה.. תתרחקי, אני אומרת לעצמי, ואז אולי תגלי כמה זה חשוב לך ושוב תתלהבי. אולי בזמן שאני אהיה אי שם רחוקה מהדברים אני אוכל להתבונן על הכל ממרחק ולאמוד את הדברים ממקום של התרחקות ואולי אפילו ויתור.

כרגע הכי נכון פשוט להניח לדברים כפי שהם, לתת לדברים לשקוע ולאפשר לעצמי את המרחק הזה של ההתבוננות על מה שכבר נעשה וגם להביט החוצה לרכוש כלים חדשים, מילים וכוחות חדשים בשביל לחזור אחר כך בחזרה.  

אני לא צריכה שכנוע נוסף לקום כרגע ולהתרחק ולהגיד לכל הבלגאן: "מממ... יאללה, ביי!". ההרגשה הזו להשאיר חלק מזה מאחור עושה לי טוב.

עוד כמה שבועות הדברים יראו אחרת. המכרזים יגמרו, המנהלים החדשים יבחרו וכל האוויר יתמלא בריחות אחרים ובתנופה חדשה של עשייה. ואז אני אתעורר גם. האדרנלין ישוב לזרום בורידים שלי